שקוף בספרי רבי לוי יצחק בנדר זצ"ל?

בשבת עיינתי בספר דיבורי אמונה כרך ב', מצאתי שם כמה דברים מעניינים שהזכירו לי את ההתייחסות בסדנת שקוף.
ראשית – נקודת החבר. הרבה משקוף מבוסס על חבר ועל נקודה של אדם אחר שפשוט מקשיב לך, ללא שיפוטיות, ללא פתרונות וללא אשמים כפי שגידי וארז מציינים. זאת אומרת אדם שהוא פשוט שם בשבילך ולא נותן לך עצות אלא מקשיב לך בעומק ונותן לך לגלות את עצמך.

יש כאלו שכששומעים את זה מתרעמים – מה זה מקשיב לך בלי עצות? בכלל – מה ההכשרה שלו לעזור לך?!וכותבים בשם רבי לוי יצחק בנדר זצ"ל – שיחה יח' : "..בדרך כלל, עצם הצגת השאלה ובקשת העזרה והנדון סביבה – אלו עצמם מביאים תועלת, ובעבור זה נוהגים להתייעץ עם אדם גדול. אך לומר לזולת "עשה כך" זה לא שייך כלל." נו? עדיין ישאל השואל, הרי הרב כותב לגבי התייעצות עם אדם גדול. הוא לא כותב ששואלים "סתם מישהו מהסדנא".

אלא אם ממשיכים מקבלים את התמונה השלמה, הוא ממשיך: "..אלא מאי? אם בכל זאת רוצים לעשות איזו השתדלות, מעלים את השאלה בפני חבר, ועצם הצגת השאלה – גם אם החבר אינו אומר מה לעשות, מעלה פתרונים, ולאחר מכן מבקשים מהשי"ת "ותקננו בעצה טובה", ועל ידי זה עוזר השי"ת ומכניס ברעיונו איזו עצת אמת."זאת אומרת שעצם זה שיושבים עם מישהו ומתייעצים איתו – בלי לצפות לקבל תשובה אלא רק מישהו שמקשיב לך, אתה מתחיל לקבל תשובות ואז כמובן לוקח את זה להתבודדות. וזה באמת המהלך בתמיכה בשקוף.התומך לא "יודע" מה הפתרון שלך הוא רק נותן לך אוזן ולב מקשיב ונותן לך מקום. ואז כמובן שאתה לוקח את הדברים להתבודדות שלך. איזה חידוש! בנאדם מקשיב לך ואתה מגלה תשובות. הכל כתוב – רק צריך לדעת לקרוא.
עוד דבר שעולה הרבה פעמים הוא למה מתעסקים עם הכאב. למה לא פשוט להמשיך הלאה ולהגיד שהכל לטובה וזהו זה? הרי חזרנו בתשובה והתקרבנו לרבינו ועכשיו אנחנו יודעים את האמת שהכל טוב, לא? לא. אנחנו יודעים את האמת – בגדול, אבל את הפרטים אנחנו לא באמת רוצים לשמוע. למה? כי זה נוח יותר ולא כואב. אבל אין מה לעשות. צריך לעבור דרך זה.אם אדם לא מוכן להרגיש את הכאב הפרטי והספציפי שלו – על מה יבקש?

יבוא מישהו ויגיד לא צריך! צריך רק להודות להשם, ולבקש ממנו וזהו. אז מסתבר שלרב יצחק בנדר זצ"ל היתה דעה שונה ועמוקה יותר  – דיבורי אמונה, שיחה כ' : "..תחילה צריך האדם להכיר מחלתו ולדעת מהי, ורק לאחר מכן הוא יכול להתרפאות ממנה."

זאת אומרת – שאם אדם לא מכיר את המחלות שלו, לא מכיר את הכאבים שלו, לא מכיר את הנקודות הספציפיות לעבודה שלו – איך יוכל להתפלל עליהן? יבוא אדם ויגיד, אני כבר מכיר את כל הבעיות שלי! ממשיך הרב בנדר זצ"ל: "..ולדוגמא רבינו כותב בספר המידות (גאוה,אות יט):'מבהילין את האדם בחלומות,כדי להסיר ממנו גאוה שקועה שהיא מכוסה ממנו, שאינו מכיר בה'. כלומר שיש תועלת בגילוי מחלות שקועות ומכוסות כדי שאדם יכיר בהן ויעסוק ברפואתן. כי האדם אינו "מבין" במחלות שאינן גלויות לפניו, כי הוא כל כך מורגל בכך עד שאינו יודע כלל שמחלה מקננת בו. ואינו מעלה בדעתו כלל שמשהו אצלו אינו כשורה."

זאת הבעיה הרווחת. אנחנו אפילו לא מכירים את המחלות שלנו! כלשון רבינו, גאוה שקועה – זאת אומרת אני אפילו לא יודע שזאת גאוה כי היא שקועה! זה בחינת הסתרה בתוך ההסתרה.אבל.. יגיד הקורא, הרי הרב בנדר מדבר על זה שבהתבודדות תגלה את כל החולאים שלך.

אז בעצם יש שתי אפשרויות – או שכבר דרך ההתבודדות גילית את כל החולאים שלך ואם גילית את כל החלאים והכאבים אז אולי לא יהיה לך שום חידוש בסדנת שקוף. לא תפגוש שום חולי שאתה לא מכיר. לא תפגוש שום כאב שלא העלית בהתבודדות! *או* שמשום מה, בהתבודדות שלך לא הצלחת לגלות רבדים עמוקים יותר ואז שקוף יכולה להביא לך תועלת. למי שלא חשף את כל הכאבים והבעיות שלו בהתבודדות – יוכל לפגוש אותם בסדנה או בעבודה עם תומך, או עם חבר בסדנא.

לצערנו הרב – בדור שלנו גם ההתבודדות היא כבר סתומה לרבים… רבים כבר גם בהתבודדות לא מצליחים לחשוף את הרבדים השקועים והנסתרים. את אותם חלקים מודחקים ומוכחשים.
בכל אופן – יוצא מכאן שכדי להתבודד כראוי, או כדי לקבל באמת את התועלת של ההתבודדות, אדם צריך להסתכל נאמנה בתוכו ולגלות את המחלות. שהשם יעזור לנו לגלות את הכאב שלנו, לא כדי להתבוסס בו אלא כדי שנדע באמת על מה להתפלל. שנדע איזה חלקים בתוכנו מוכחשים ושרויים בחושך ונזכה להביא גם אותם אל האור. שנזכה לחברים טובים ומקשיבים שיתנו לנו תמיכה והקשבה ולא יחפשו לתת לנו עצות שטחיות ותשובות חלקיות.
שנזכה לחיות לאור עצותיו הקדושות של רבינו ולחזק איש את רעהו, ולראות איש ברעהו את הנקודות הטובות בו.