היום גם דני החליט שהוא מואר. הוא בן 22 בקושי והגיע לריטריט אחרי טיול של חצי שנה בהודו. לדעתי הכימיקלים עוד לא התאדו ופינו מקום לחמצן במוחו הקודח. עונה עמוסה לעייפה בגואה נתנה בו את אותותיה. אבל הוא נחוש. הגעתי.

כמה זמן זה ישאר? כמה זמן הוא יחזיק מעמד בפוזה המוארת? אין לי מושג. מה אכפת לי? אז הוא גם מואר. מה אכפת לי גם בן כמה הוא – שיהיה מואר בגיל חמש מצידי. כל הנושא הזה של השוואות כבר ממש מייאש.

והקטע עם החושה – אבו מוחמד הציע לי אותה כשהגעתי אבל היא היתה מעט רחוקה מהים וקצת מרוטה אז העדפתי את החושה הקרובה יותר. בסוף דני לקח אותה. אולי זאת היתה טעות שלא לקחתי אותה. זאת אומרת – אם הייתי לוקח אותה, אולי?

המקום: ריטריט בסיני, הזמן: 2001 אני בן: 28

מרחבים אינסופיים של ים כחול ושמיים בהירים. חושות של קש ודקלים ואוירה של שחרור מתוק. החיבור של אין לאן ללכת עם שקט עמוק מביא להרפיה. אה. איזה כיף. עד שהמחשבות חוזרות. איפה אני? למה אני לא מתקדם? איך הוא כבר שם? האם אני אי פעם אגיע?

יש לי חבר שהיה חזק בקטע של מתמטיקה. הוא היה בצבא בפרוייקט תלפיות ועשה שני תארים על חשבון הצבא. בקיצור כמה שנים אחרי השיחרור נסע לארה"ב ורצה להתקבל לתוכנית מיוחדת באוניברסיטה למתמטיקה. הם אמרו לו שהם לא מקבלים אנשים מעל לגיל 30 בדרך כלל. הם הסבירו שאו שאתה מראה כישרונות מדהימים ועושה פריצות דרך במתמטיקה עד גיל 30 – או שפשוט אין לך את זה. הם עשו לו מבדקים והראו לו שאיחר את הרכבת, המח כבר לא מה שהיה.

אז ככה זה מרגיש. איחרת את הרכבת. פיספסת את המסיבה הגדולה. כולם מוארים ורק אתה לא. גם כל יום שעובר אתה מבין כמה אתה רחוק מזה. בהתחלה חשבת – נו, עוד איזה ריטריט שתיקה או שניים ואני כבר שם. אז זהו – שלא.

ואם אתה לא מואר – אתה לא שווה כלום, נכון? זאת אומרת, אם אתה לא מואר אתה שבוי בדמיונות של סמסרה. עבד של כבלי האני המזויף שלך. כולך שקר – לא?

צריך להיות מואר. צריך להגיע לשלווה אין סופית. צריך להפרד מכבלי עולם האשליה. צריך להיות. אבל מה לעשות? מה אפשר לעשות כשאתה לא שם? לך למאתים אלף סטסנגים ואז תבין. סע לחמש מאות ריטריטים ואז זה בטח יקרה. או אולי תשאר בבית ותכין חביתה? ואז זה יקרה! אף אחד לא יכול להבטיח לך כלום וכל אחד מושך אותך לכיוון אחר.

איזה באסה ההארה הזאת.

להמשך הכתבה:  צריך להיות מואר: תחנה שנייה, סיני – חלק 2