סטסנג בבית זקנים -חלק 1

שני הזקנים שישבו ליד השולחן הקטן בפינת הלובי הרימו את עיניהם לרגע קט ממשחק הקלפים בו היו שקועים. הם העניקו לנו מבט חוקר קצר ושבו למשחקם האינסופי.
שעטנו לתוך בית האבות בבגדינו הצבעוניים ושיערנו הארוך והפרוע. חבורה של צעירים נלהבים בשנות העשרים לחייהם מחפשים משמעות לקיום גם כאן, בתחנה האחרונה והמיואשת הזאת.

כשקובי סיפר לי על המקום חשבתי שהוא עובד עלי. אתה רציני? שאלתי בתדהמה. בית זקנים? חשבתי שאם אני אשאל כמה פעמים אולי התשובה תשתנה. כן, הוא השיב והתפקע מצחוק, לילי אתה יודע. אז אתה בא? מממ… לא יודע אמרתי לו, אל תבינו אותי לא נכון, החיפוש הרוחני שלי כבר הביא אותי להרבה מקומות הזויים אבל בית אבות… נראה, השבתי לו.

התבוננתי סביבי מעכל את הסיטואציה המוזרה. מי היה מאמין שיכול להיות סטסנג במקום כזה? רק לילי בנטב יכולה להעביר סטסנג לחבורת גריאטרים סיעודיים. ורק סופר-רוחניקים יכולים לרוץ אחריה למקום כזה.

אני לא זוכר אם זה היה ממש בית אבות או מעין מועדון יום של קשישים, בכל מקרה העגמומיות של המקום הורגשה היטב אצלי במערכת.

רצינו לשאול מישהו איפה הסטסנג אבל סקירה מהירה של מאכלסי הלובי הבהירה שעדיף שנחפש בעצמנו. באמת די מהר מצאנו את החדר בו היא העבירה את הסטסנג. היו שם גם "החבר'ה הרגילים שלה"  (קרי – רוחניקים צעירים כמונו) וגם נשים (בעיקר) קשישות מהמקום.

יש קטע בעולם הרוחני שהוא קצת מנותק מה"חיים האמיתיים והקשים". קטע כזה של אור ואהבה.
אצל לילי זה לא היה. האנשים שבאו לשיעורים שלה היו הרבה פעמים אנשים קשי יום. אנשים עם בעיות "אמיתיות" של בריאות, פרנסה והתמודדויות יומיומיות לא פשוטות ולא רק עם בעיות "רוחניות". תמיד היתה לה  אינסוף סבלנות לכל הפרטים הקטנים והסיפורים המפורטים. היא היתה מקשיבה בשימת לב גם אם הבנאדם שמולה כבר מזמן שכח שמישהו יושב מולו והיה מרביץ מונולוג שייקסיפירי דרמטי שניכר היה שסיפר כבר כמה מאות פעמים.

לילי פעם הסבירה שהיא דווקא אוהבת לעבוד עם הקשישים. מצד אחד הגיל המבוגר הרבה פעמים מביא לנוקשות ולסגירות מחשבתית אבל מהצד השני – המחשבה שיום אחד לא תהיה פה, שבגיל הזה היא מאוד מוחשית,  עושה את שלה ומאפשרת לאנשים להיות יותר פתוחים לשמוע שיחות רוחניות.

אני לא זוכר את תוכן הדברים של הסטסנג הספציפי הזה, אבל זה היה משהו מאוד מיסטי, יותר מיסטי מהרגיל משולב עם שאלות ותשובות רגילות שהזכירו את שאר השיעורים שלה. היו תקופות שהיא היתה נותנת סטסנגים אצלי בבית. זה היה מתחיל בשיעור ובסוף ברבע שעה אחרונה היא היתה עושה מדיטציה מודרכת. תמיד היתה עוטה חיוך רחב ותמיד ניסתה לעזור ככל יכולתה לעזור לאנשים לצאת מהפלונטרים המחשבתיים והרגשיים בהם היו שרויים.

פעם אחת סיפרתי לה שאני מתכונן לנסוע עם טיוהר להודו. הודו? היא שאלה בהפתעה. מה יש לך לעשות בהודו? חקרה בחיוך. הסברתי לה – כיוון שידעתי מה היא הולכת להגיד – שלמרות שאפשר למצוא את השקט בכל מקום, אני צריך לצאת מהקלחת הרותחת שקוראים לה מדינת ישראל על לחציה ובלבוליה, ולנסוע למקום רגוע יותר בו אוכל לעשות ריטריטים ולהתחבר יותר לשקט.

היא חייכה בשובבות ואז הסתכלה לכיוון אופק דמיוני. סדין לבן. היא אמרה וחייכה כממתיקת סוד. סליחה? שאלתי. סדין לבן היא השיבה וצחקה. אני, היא התחילה להסביר, יכולה להסתכל על סדין לבן מתנופף ברוח על חבל כביסה ולהתחבר לשקט הפנימי חסר התזוזה. לא צריך לנסוע להודו, היא אמרה לי, והביטה בי בעיניים עמוקות , הכל כבר נמצא פה.

להמשך המאמר: סטסנג בבית זקנים -חלק 2