סיפור קצר חדש שהתחלתי לכתוב, אתם מוזמנים להגיב עם רעיונות להמשך הסיפור… בגדול הרעיון הוא שמה שהוא דיבר עם הצעיר שינה לו את העולם והוא החליט לבטוח בטוב ולהיות טוב. הוא נכנס לדואר ומשנה את החיים של אנשים אחרים לטובה, מתחוללת מסביבו מהפיכת הטוב – והוא? אין לו מושג בכלל שהוא קשור לזה.

איך הסיפור צריך להמשיך לדעתכם?

תהנו מהקריאה:

מהפכת הטוב.

מר פומרנץ ירד במדרגות הבניין, הוא ראה את החתול של משפחת כהן רובץ מחוץ לדלת שלהם, מלקק חלב מהקערה שלו, הוא זז בעדינות כדי לא לדרוך על החתול, ירד קומה ויצא מחזית הבית המשותף.

זה היה יום רגיל כמו כל יום. השמש זרחה בבהירות ועננים בודדים צבעו את השמים הכחולים בכתמים לבנים. רוח סתוית נישבה באויר וניחוחות פריחה עדינים זרעו אותו בריחות חמוצים-מתקתקים. מר פומרנץ הלך בצעדים מהירים אך מדודים לעבר תחנת האוטובוס.

בתחנה עמדו שלושה אנשים והמתינו בדריכות לבוא האוטובוס. לאחר מכן הגיעו עוד מספר אנשים וחיכו בקוצר רוח. כשהגיע לבסוף האוטובוס, הם עלו ובתורו של מר פומרנץ לעלות הוא גילה שהוא לא מוצא את העט שלו. הוא יצא לרגע מהתור, הפנה את הגב לאוטובוס והתחיל לחפש בקדחתנות את העט שלו. היא לא בכיס של החולצה. מקום בו היא תמיד תמיד נמצאת. היא גם לא בכיס של האפודה ולא בתיק הקטן. אולי היא נפלה מאחורי הספסל של התחנה? לא.

בעודו מחפש, סגר הנהג את הדלת והתחיל לצאת מהתחנה. בשניות הראשונות מר פומנרץ לא הבחין בכך וכששם לב לדבר והסתכל לכיוון האוטובוס ראה שהוא כבר יצא מהתחנה. מר פומרנץ עמד קפוא במקומו. זה לא יכול להיות. חמש עשרה שנה. חמש עשרה שנה שבהן הוא מעולם לא איחר לעבודה בסניף הדואר ברחוב השדמה 15. חמש עשרה שנה שבהן הוא יוצא בדיוק בשעה 07:12 מדירתו כדי להגיע בזמן לאוטובוס שמגיע בין 7:14-7:19.

האוטובוס המשיך להתרחק ויצא מטווח הראייה של מר פומרנץ. "איזו רשעות" הוא חשב לעצמו, "איך הנהג עשה לי את זה? הוא מכיר אותי כבר כל כך הרבה שנים. איך הוא עשה לי את זה?". מר פומרנץ התחיל מתמלא טינה. הוא הרגיש שהוא רוצה להחריב את העולם. הוא הרגיש שזה כל כך לא הוגן. שהוא, משרת הציבור, אדם שכל כולו מוקדש למכור בולים בדואר ולשקול מעטפות בעלות משקל חריג – הוא, נשאר מאחור. "בעצם לאף אחד לא אכפת", הוא אמר בעיניים לחות. הוא הביט לעבר האופק האפור והרגיש את כל כולו מתרוקן. כאילו בור בולען נפער בתור ליבו וחפר מנהרה אפלה עד סין.

הוא רצה לנופף בידיו ולזעוק זעקות שבר אבל הידים נותרו צמודות לגופו. הוא רעד אבל אף אחד לא שם לב. עוברים ושבים עקפו אותו בדרכם ליעדם והוא נותר – בודד ושבור.

לידו עצר פיז'ו 205 חבוט מלא במדבקות ובתוכו צעיר חייכן עם כיפה לבנה גדולה, הצעיר פתח את החלון ושאל: "תגיד, אחי, יודע איפה זה רחוב…" הצעיר הוציא חתיכת נייר שהיתה לידו וקרא "השדמה?". פניו של מר פומרנץ קרנו באור יקרות, "רחוב השדמה?" הוא שאל בהתרגשות והביט בשעונו בהיסטריה. "השדמה?" הוא חזר שוב. "כן כן" אמר הצעיר "השדמה." מר פומרנץ הביט בו במבט נבוך ואז אזר את כל כוחותיו ושאל: "אני צריך להגיע לשם. אפשר…". הצעיר חייך בשמחה ואמר "אשרינו! אחי, עלי. כנס כנס. הכל לטובה בנאדם. הצלת לי את היום."

אף אחד לא יודע מה קרה באותן 7 דקות גורליות בחייו של מר פומרנץ. עוברי אורח טוענים שראו שגם כשהצעיר עצר לו ליד הדואר, הם המשיכו לשוחח בתוך האוטו בצורה מאוד עירנית. הצעיר דיבר עם תנועות ידים גדולות ומהירות ומר פומרץ ישב ממולו וספג כל פרט מידע. בסופו של דבר, מר פומרנץ יצא מהאוטו, סידר את משקפיו ואת העניבה שלו ופסע לעבר סניף הדואר.

אבל משהו קרה.

***

איך זה השפיע על החיים שלו? איך הוא השפיע על אחרים?!