לא האמנתי שאני אחזיק מעמד יום שלם. רק מיץ? בלי אוכל? בלי קפה?! אבל היום עבר לו בניחותא וכך קמתי ביום שני בבוקר – אחרי שלא אכלתי כלום ביום ראשון.

יום שני היה כבר קצת יותר קשה, היו לי כאבי ראש וקצת מיחושים. שאלו אותי כמה זמן אני הולך לעשות "את הדבר הזה" ואמרתי תשובה כנה ולא מובנת לי – אין לי מושג.

באמת לא היה לי מושג. זה היה נראה לי כל כך קשה שכל מחשבה לקבע את זה בזמן – נניח שלושה ימים או חמישה ימים נראתה לי מפחידה. נראה, אמרתי. אשתי חייכה. זה בטח לא יחזיק מעמד אם פשוט תגיד "נראה".

אבל איך אפשר לא לאכול כמה ימים?! זה ממש נשמע מזעזע. אולי אנשים עם המון המון כח רצון, כאלה שיכולים לאכול הר – אולי להם זה מתאים

הצום של דני הותיר אותי עם הרהורים. אולי זה אפשרי? איך עושים את זה – שאלתי את עצמי. עובדה שאפשר. הסתכלתי עליו – הוא לא היה נראה גמור. לפעמים קצת חלש, אבל בסך הכל הוא אמר שהוא מרגיש מדהים.

מיצים? צום מיצים? רק לשתות מיצים כמה ימים?!

ראיתי כמה שאנחנו מחוברים לעולם הזה. כמה שהכל פה מפעיל אותנו. כמה פחד יש במערכת לגבי צום או כל סוג של הגבלה. זה כל כך קיצוני שאנחנו כבר מזהים את עצמנו עם הפחד בצורה כזאת שאנחנו מזדהים איתו.

לפעמים אפשר לשמוע מישהו אומר, "צום? אני לא יכול לעשות כזה דבר". מה זאת אומרת לא יכול? זה כמו שמישהו שמזוהה כל כך עם הכעס שלו ולא רואה שום אפשרות לשינוי, ואומר, "ככה אני. מה לעשות..".

כל מי שעשה קצת עבודה פנימית יודע שיש הרבה מה לעשות. זה שאדם מופעל על ידי כעסים זה לא אומר שהוא לא יוכל אף פעם להשתנות – אפילו במעט. כל היצמדות שלנו, כל היאחזות שלנו ל'ככה אני' כובלת אותנו.

העניין הוא להשתחרר מהכבלים המצומצמים האלה ולהבין שאנחנו נשמה אלוקית בגוף גשמי. הנשמה האלוקית לא מוגבלת במבנה כזה או אחר של הנפש. הנפש שלנו עברה תהליך של התקבעות בילדות – אתה מתנהג ככה.

אלו האפשרויות שלך לשרוד את המציאות – אצל אחד הדרך שלו לשרוד היא לרצות את השני, להיות נחמד, מתוק (ובדרך כלל 10-20 קילו מעל המשקל האידאלי שלו). אצל אחר – הדרך לשרוד את הילדות היתה להיות אגרסיבי, שתלטן, לקחת בכוח את מה שהוא חושב או חושבת שמגיע – וכמובן להרגיש תמיד שלא קיבל/ה מספיק.

דרך תהליכים בעבודת הנפש התחלתי לראות איך זה אפשרי – איך אפשר להוסיף עוד אפשרויות פעולה במקומות קשים וצרים שפעם התשובה שלי אליהם היתה מצומצמת. במקומות שפעם התגובה שלי היה צפויה מראש – לקיצוניות אחת או אחרת, עכשיו פתאום נפתחת פלאטה חדשה של צבעים וטעמים, עכשיו אפשר לבחור בתגובה אחרת.

לא תמיד. הרבה פעמים חוזרים כמובן לקיבעון והרבה פעמים מגלים שמה שחשבת שהוא חופש בתגובה הוא רק בשיכבה חיצונית ובשכבה מעט יותר עמוקה – שוב נראה שלא זזת. אבל לפחות רואים שזה אפשרי – בנפש.

מה עם הגוף? שאלתי את עצמי. אולי זה אפשרי גם בגוף? אבל איך אפשר לא לאכול כמה ימים?! זה ממש נשמע מזעזע. אולי אנשים עם המון המון כח רצון, כאלה שיכולים לאכול הר – אולי להם זה מתאים.

אולי זה מתאים לטיפוסים שהיו עושים סוגים משונים של יוגה בהודו. אבל אני?! מה ואיך זה קשור אלי? בסדר – מזון בריא, סבבה. האמת שאני מעדיף שילובים של מאקרו ומזון חי, וכשאני זוכר אני דווקא בקטע של בריאות, אבל לצום?

ביי ביי רעב

החלטתי לכתוב מבפנים. לא להסתפק בסיפור של דני. ביום ראשון בבוקר התחלתי לשתות מיץ. בתחילה חשבתי ששלושה ימים זה יכול להיות מדהים. צום מיצים נותן מנוחה למעיים ולפי אוהדי הרפואה הטבעית אמור ליצור תהליך של דה-טוקסיפיקציה – תהליך של ניקוי הרעלים מהגוף.

ביליתי קצת בקריאת חומרים לגבי צום מיצים והתהליך שהגוף אמור לעבור, וזה היה נשמע לי מתאים.
קראתי שבצום יש כמה תהליכים שונים שקורים בגוף ככל שהזמן עובר. האפקטיביות של צום של שלושה ימים גדולה הרבה יותר מאשר צום של יום והאפקטיביות של צום של עשרה ימים גדולה בהרבה מאשר צום של שלושה או חמישה ימים וכך הלאה.

בין שלושה לחמישה ימים נשמע לי ממש טוב. למרות שראיתי שלמעשה רק ביום השלישי הצום ממש מתחיל. בעצם, ביומיים הראשונים הגוף עוד לא נכנס ממש לתהליך הניקוי. כתוב גם שהרעב נעלם ביום השני או השלישי כמעט לגמרי. רעב נעלם? בצום?! איך אפשר לא להיות רעבים אם לא אוכלים? ההסבר הוא שהרעב קשור לפעילות מערכת העיכול. דווקא כשמערכת העיכול פעילה – יש רעב, וכאשר היא לא פעילה, כמו בצום למשל, הרעב שוכך.

הדבר המדהים הוא שהם צודקים. הרעב באמת נעלם! זה ממש לא ייאמן, אבל ככה זה עובד. אני לא זוכר אם זה היה כבר ביום השני או השלישי, אבל בגדול – הרעב פשוט נעלם. היו פעמים שהייתי כמעט צריך להכריח את עצמי לשתות קצת מיץ, אבל זה היה נראה לי המון (חצי כוס זה המון?!) אז הייתי שם קצת במקרר ומדלל את המיץ שלי עם מים ושותה. התחושה בגוף היתה נפלאה.

האמת שכבר הרבה זמן רציתי לעשות צום מיצים. פעם כשגרתי בניו יורק התחלתי לעשות צום מיצים, אבל ביום השני או אולי השלישי היתה לי כל כך הרבה אנרגיה שיצאתי לריצה של בערך שעה. בדרך חזרה הרגשתי שאני מתעלף וחייב לאכול – זה היה הסיום של הצום מיצים ההוא.

חוץ מזה – איך אפשר לעשות צום מיצים בתנאים "לא סטריליים"? זאת אומרת – מילא בניו יורק, היה לי זמן לנוח כל היום או כל מי שנוסע לסדנת צום מיצים, עם יוגה, הליכות ענוגות בטבע – אבל פה, בארץ, באמצע הבלגן, עם שלושה ילדים ואשה, עם עבודה, ולימוד ו.. ו… זה בטח בלתי אפשרי.

זה ממש אפשרי. אני משער שאם הייתי עושה את זה בטבע במקום שקט ורגוע עם הרבה זמן לנוח ולקחת זמן לעצמי זה היה הרבה יותר עמוק, אבל הרבה פעמים – זה מה שמונע אותנו! מרוב שרוצים תנאים אופטימליים, לא עושים. ואני גיליתי שלפחות לעצמי – זה ממש אפשרי גם פה, בתוך העולם.
זה כאילו להיות שגריר בעולם, כמו איזה חייזר שמסתובב בתוך העולם אבל לא מושרש או מקובע בו.

הצום גורם לתחושה אוורירית, לתחושה שאתה לא כבול בתאוות האכילה שלך, תחושה מרוממת. יש קצת עייפות וחלישות, אבל יש ערנות לפעמים יותר ממה שאני רגיל. בדרך כלל הימים שלי הם בעלי עליות וירידות חדות של עייפות – עם פיקים מזוייפים של כוסות אספרסו שכאילו מעירות אותי.

קפה בהפוכה

אספרסו. עוד נקודה. אחת הסיבות שחשבתי שלא אחזיק מעמד היא ההתמכרות לקפה. אולי אני נשמע קיצוני וזה לא נעים להגיד שאתה מכור למשהו – אבל אם אתה חייב משהו, אתה מכור אליו.

זאת עוד התקבעות של הנפש – אני חייב קפה. או אני חייבת ממתק. למה? למה חייב? כי אנחנו מכורים ומקובעים – אבל זה לא מוכרח להיות וחייבים לראות לפחות את האפשרות האחרת.

מבחינת החוויה – עברתי ואני עובר המון חוויות חדשות ולא מוכרות. יש איזושהי עייפות ואיטיות בגוף, אבל גם המון קלילות ושמחה. אני מרגיש הרבה הרבה יותר טוב. לפני יומיים הייתי אצל ההורים שלי ונשכבתי על הספה. הרגשתי מעולף. הרגשתי שאני חייב לנוח קצת. עצמתי את העיניים והרגשתי את הגוף שוקע בתוך הספה. ואז פשוט הרגשתי אושר פורץ בתוכי וממלא את כל הגוף, ממש תחושה פיזית שממלאת את הגוף. זה התחיל מהראש וירד לכיוון החזה.

אז ככה אני מוצא את עצמי כותב ביום השישי לצום המיצים הלא מתוכנן. בלי אף כוס קפה מאז שבת שעברה, לפי הערכה מדובר על לפחות 16 עד 20 כוסות קפה מפוספסות. כמה זמן ימשך הצום? אני לא יודע. אולי אפסיק היום. בכל מקרה – זה בוודאי יגמר בימים הקרובים. באופן מפתיע, עצם המחשבה לחזור לאכול מפחידה אותי. לאכול?! למה לאכול?