ויקח קרח…

מוקדש להצלחת הנישואים של ליאורה בת בלה ואשר בן מרסל (הערב בעזרת השם!) מזל טוב מזל טוב.

יאללה.. לתוך הפרשה!

קורח, מה אתה לוקח? ישר בתחילת הפרשה כתוב "ויקח קורח". אונקלוס מתרגם "ויתפלג". הלקיחה היא לא חלק מהמהלך, יש מהלך של נותן ויש מהלך של מקבל. יש צדיקים שמלמדים שצריך להפוך ממקבל לנותן – שזאת דרגה גבוהה יותר של השתוות לבורא. אבל לקחת?! זאת אלימות. זה פילוג ונפרדות. והרבה פעמים אנחנו מוצאים את עצמנו בכוחנות, בלקיחה. מה השורש לזה? השורש הוא שהאדם מרגיש תחושה של קיפוח, של חוסר צדק – ומחליט לקחת את החוק לידיים.

האם הוא צודק? יכול להיות שלדעתו הוא צודק. אפילו רוח הקודש מראה לו שיצאו ממנו צדיקים (שמואל ובניו). זה לא מספיק! למה זה לא מספיק? כי העיניים שלנו, גם הרוחניות מטעות אותנו לגמרי. כל העולם הזה מטעה אותנו לגמרי כמו שאומר רבינו. אתם יודעים למה? כי העולם הזה, כדי שתהיה בחירה מראה לנו שאפשר גם בכח. שלא חייבים להתפלל. שלא חייבים לבכות על זה להשם. אפשר לפרוץ לבנקים ולקחת כסף(חס ושלום..), אפשר לחלוק על משה רבינו (חס ושלום…). אפשר לעשות מעשים כוחניים ואתם יודעים מה? לפעמים לצערנו הרב זה אפילו עובד. למה לצערנו? כי זה מרחיק אותנו עוד יותר ועוד יותר מהתכלית.

אם אדם מחליט לרמות בעסקים, הרבה פעמים יספרו לך שלמרות שזה היה לא הוגן – הוא הצליח. זה מעורר את תחושת החוסר צדק וה"פרייריות". אולי אפשר לגנוב? בוודאי שאפשר – אם אי אפשר היה, לא היה צריך ציווי על זה בתורה. כל ציווי וכל איסור אומר שבעצם יש לנו אפשרות לא חוקית לעשות את זה אבל אנחנו צריכים ללמוד להמנע מזה ולהתפלל על זה, ולצעוק על זה ולהתבודד על זה. קורח מנסה לקחת בכח את מה שהוא חושב שמגיע לו ועושה הרבה מניפולציות כדי להשיג את מה שהוא רוצה. אבל זאת לא האמת. קושטא קאי, שפת אמת תיכון לעד, האמת בסוף מתגלית והוא שוקע בתוך האדמה. רצית לפעול בחומרניות וכוחניות? אתה שקוע לגמרי בתוך העפר.

כתוב במהלך הפרשה "ויקהל עליהם.." וגם אצל משה רבינו בפרשת ויקהל כתוב שהוא הקהיל אז מה ההבדל? רש"י הקדוש מבאר לנו שכשמשה רבינו היה צריך להקהיל את עם ישראל הוא לא התאמץ לאסוף אותם בידיים. הוא לא רץ וכיתת את רגליו לשכנע כל אחד לבוא אלא כולם באו בדיבור שלו והתאחדו. ואילו קורח? גם עליו כתוב לכאורה אותה לשון – ויקהל. אבל שם מספר לנו רש"י שקורח הלך בלילה מבית לבית בליצנות וניסה להסית נגד משה ואהרון. הוא השתמש בהרבה מאוד כוח ושכנוע ועשייה כדי לכפות את רצונו וכל הזמן טען שעושה לשם שמיים, לא על עצמו כואב לו אלא על כל העדה…

אבל גילה לנו כבר אונקלוס בתחילת הפרשה – ויקח זה ואתפלג. הלקיחה הכוחנית של קורח היא המחלוקת, היא הפילוג. כדי לתמוך בשקר הוא היה צריך לכתת את רגליו להפעיל מניפולציות על שומעיו. ואילו משה? כידוע משה פועל אל מול השם יתברך, מתפלל אליו ומתחנן שיסלח לעם ישראל. הוא מגיע בפרשה עד לכדי נפילת אפיים – התבטלות מוחלטת.

זה הכח של העבודה הפנימית של משה- עבודה שהיא פנימית, אל מול השם יתברך ולא אל מול המציאות הרגעית החיצונית. מי שמשקיע את כל הכח שלו בכוחניות, בחומריות, בפלגנות ותחרותיות – שוקע לבסוף בתוך האדמה. מי שמאמין רק למה שהוא רואה בעיניים (גם אם הן רוחניות) ולא נכנע ומתבטל לרצון השם – שוקע. רק משה, העניו שבאדם, שאמר ליהושוע ולוואי וכל העם היו נביאים – רק הוא, שלא מרגיש שום תחרות – הוא הרועה הנאמן שמנהיג אותנו בדעת עליון.

שנזכה לשחרר את קורח הפנימי שבתוכנו ושנזכה לדעת שאנחנו אהובים כמו שאנחנו בלי כוחנות ובלי ליצנות והשם שם אותנו בעולם לתכלית ולא כדי להתחרות עם אחרים ושנדע לתת ולקבל ולא לקחת בכח ולא להביא לפילוג. אמן.