יש רגעים כאלה שהכל נראה טוב. זאת אומרת הכל מרגיש לך מחובר. אתה מרגיש שאתה בזמן הנכון, במקום הנכון. אתה מרגיש שאתה עושה את הדבר הנכון ואפילו פועל לא רק מתוך האנוכיות שלך. אתה פשוט בזרימה. הדברים פשוט מסתדרים. ברוך השם. פשוט מסתדרים. איזה עולם מדהים! מסביב עצים, באזור כפרי מדהים. בלי לחץ. בלי בלגן.

ואז אתה בודק את המייל שלך. אומנם דרך האייפון של אשתך. אבל זה מספיק.

מה?! איך זה יכול להיות שהשרת הזה נפל? הוא נפל בכלל? ומה זה כל התלונות האלה מהלקוחות? ומה אני אעשה עם הכריכה של הספר החדש? ואיך אני אספיק לעשות את…? ואת…? ומה עם זה שלא ישנתי בלילה כמעט כי חשבתי לעבוד עד שלוש-שלוש וחצי? והדד ליין. הדד ליין! לא שלחתי כתבה. זאת אומרת כן שלחתי אבל בסוף רציתי לדחות אותה. אבל צריך משהו אחר. מהר.

לחץ. חרדה. נוזלים אפרפרים מתכתיים מחלחלים לך בכל הגוף. העצים נחמקים. השמש שקעה? לא נראה לי. אני בלי משקפי שמש וזה מאוד בהיר פה. לחץ בחזה. מועקה. וואו. מה קורה איתי? מסכנה אשתי. מה לעשות. ריבונו של עולם – איך הינדסת לי את כל הקומבינה הזאת ביחד?

נשימה עמוקה. טוב. ברוך השם. בוא וננסה לאסוף את השברים. בנקודה הזאת הילד קרוס. הוא כמו מישהו שהחזיק עשר צלחות והן פשוט נפלו לו בין הידיים. שבור. מה יהיה? יש עוד צלחות להעביר. נשימה עמוקה. זאת רק חוויה. זאת החוויה שלך. עכשיו תתפקד בתוך זה.

הסוד הוא – מצד אחד לא להדחיק. לא להכנס רק לתפקדנות ולהתעלם ממה שאני מרגיש באמת ומהצד השני לא להכנס לייאוש של הילד. הילד לא יודע מה לעשות. הכל גדול עליו – איך אני אתפקד עכשיו? מה לעשות? אבל פה נכנסת ההתבוננות. רגע אחד. החוויה לא מתואמת עם המציאות.

נכון. כל מיני דברים קורים. באורך פלאי ובהשגחה פרטית הכל קורה לך ביחד, בבת אחת. אבל זה לא סוף העולם. ממש לא. אז אתה מתחיל לטפל בדבר אחד, ומנסה להתקדם בו, ואז בעוד משהו. ובתוך כך טלפונים שממש – אבל ממש – אין לך כח לעשות. בכל הבלאגן הזה אתה אפילו יכול להגניב חיוך אחד או שניים. זה לא אומר שהלחץ נעלם – הוא שם. אבל ככל שאתה רואה את זה יותר, ככל שאתה מודע שזה בעצם משהו שחוזר על עצמו מידי פעם בעוצמות משתנות מילדות – אתה מקבל פרספקטיבה אחרת. אתה מביא לתוך זה דעת.

פעם היה לי מורה לטאי צ'י בשם בוריס. בוריס היה מלמד אותנו טאי צ'י מאוד רך, מאוד פנימי, מדיטטיבי. הוא כמעט ולא היה עוסק באספקט המעשי של הטאי צ'י, או באספקט הלחימתי שלו. למרות שטאי צ'י זאת אומנות לחימה עדינה ואיטית – היא עדיין אומנות לחימה. בוריס לא הדגיש את הפן הזה. יותר את החיבור, הבדיקה איפה אתה באמת – מחובר או מנותק מהמרכז, הרבה עבודה בזוגות ומציאת הזיוף בתנועה.

יום אחד בוריס התחיל ללמד אותנו אפליקציה לחימתית. הוא הסביר שבעצם הסיבה שהוא מלמד אותנו היא שכאתה מוסיף את האפליקציה הלחימתית אתה לא ממש לומד משהו חדש – אתה פשוט שם הרבה יותר לחץ על המערכת. כשיש לחץ אתה בוחן למעשה את מה שבנית עד עכשיו. הבנייה לא קוראת בלחץ עצמו אבל זה כמו לבנות מגדל מקוביות ואז לשים עליו משקולת. אם הוא בנוי כהלכה – הוא לא יקרוס. אם הוא לא בנוי כהלכה – הוא יקרוס, תבנה מחדש!

אותו דבר אנחנו. אותה דבר המערכת הנפשית שלנו והעבודה הפנימית שלנו. הבנייה מתרחשת כל יום. אתה עובד על הדברים ומתבונן בהם ואז מגיעים משברים. אז מגיעים בעיות. אז מגיעות צרות, למה? למה זה קורה לי? למה שולחים לי את זה ברגע הכי הכי לא נעים?

אני זוכר שכשנכנסו למכונית והתחלנו לנסוע וראיתי את כל המיילים אמרתי ריבונו של עולם – למה דווקא עכשיו? דווקא עכשיו מפילים עלי את כל זה? למה?! אי אפשר אחר כך או לאט לאט? זה כמו הסיפור על אותו אחד שמלאך המוות בא לקחת אותו והוא אומר לו – אבל יש לי עוד מלא דברים שלא הספקתי! מלאך המוות מחייך ואומר: מוכר. זה המשפט היחידי שאני שומע כל היום בעבודה שלי.

ואז אתה מבין – לא סתם מגיע לך כל הבלגן. הכל מגיע כדי לראות – איפה אתה באמת נמצא? איפה אתה בעבודה הפנימית שלך? ואם אתה רואה שאתה במקום מזעזע – זה ממש בסדר. רק קבל את זה ששם אתה כרגע נמצא. זה לא אמור להסתיים ביום אחד. אתה לא אמור להיות מושלם. אתה בבנייה. אתה בהתפתחות.

ואם אתה מצליח – ורואה שהקוביות לא נופלות או שחלק מהן נופלות אבל לא קורעות את העולם לגזרים אתה מרגיש חיוך קטן. חיוך קטן ועדין שמנצנץ בתוך הלב שלך – לא משהו שאף אחד אחר רואה. לא משהו גרנדיוזי ומתלהב. זה חיוך של ילד קטן פנימי שאומר לך – אני אוהב אותך. חיכיתי כל החיים שתגן עלי, שתעזור לי. אני מאמין בך.

לאתר של רן ובר- התחלות חדשות http://newb.co.il