התמונה חוזרת על עצמה בהרבה בתים בישראל. אתה מגיע לבית ההורים, שביקשו שתעביר שם את הסדר, מבית הכנסת השכונתי. מילא שזה לאו דווקא הבית כנסת האהוב עלייך. אבל ברוך השם – התפללת תפילת ערבית של חג הפסח. קראת את ההלל. התחלת את עבודת ליל הסדר. אתה חוזר מבית הכנסת בשמחה לבית ההורים.
כשאתה נכנס בדלת יש תכונה מוזרה בחדר, כולם זזים ממקום למקום, מסתכלים בדאגה על השעון ואז כשרואים אותך נרגעים לרגע ושואגים – הוא סוף סוף הגיע, אפשר להתחיל את הסדר. אתה מתיישב בראש השולחן, לידך כמה אנשים שמחכים למנה העיקרית וברחבי הבית פזורים שאר בני המשפחה עסוקים בענייניהם. מתחיל הלחץ – יש את אלו שרוצים כבר לסיים ויש את אלו שעוד לא התחילו.
הרבה אנשים שחוזרים בתשובה מגלים שהם הופכים בין לילה ל"דוס המשפחתי". כזה אחד שפונים אליו בעת צרה. אתה הופך להיות "הנציג של היהדות". לפעמים חוטף תלונות, לפעמים שואלים אותך באמת דברים רלוונטיים בהלכה אבל בגדול – הדמות שלך מרחפת באויר בתור הדוס המשפחתי. ובפסח? אתה עורך את הסדר.
בחזרה אל הסדר – מה עושים עם כל הבלאגן הזה? איך מעבירים סדר לאנשים שלא באמת מתעניינים בסדר? אנשים טובים, שבסך הכל רוצים להפגש לחוויה תרבותית מסורתית. לסעודה משותפת בצל החג הקדוש. לא יותר מידי להדר, לא להכנס יותר מידי עמוק, אוכל טוב, אתה יודע. מסורת וזה..
הכל תלוי בתדר שלך – מכווץ או מכיל?
בעצם – הכל באמת תלוי בך. הכל באמת תלוי מה אתה מביא איתך. מה התדר שלך. אם העניין שלך הוא להתכווץ ולהתבייש – אתה בעצם משתף פעולה עם התדר העצבני והלוחץ שלהם. אתה בעצם נכנס למשחק התפקידים. אבל זאת לא האפשרות היחידה. זאת אומנם האפשרות הפשוטה והאוטומטית – אבל היא לא היחידה.
אתה יכול להיות שם. גם אם אתה מרגיש את חוסר הסבלנות, את חוסר הרצון – לפעמים צריך להתעלות מעל זה. לא לשתף עם זה פעולה. גם לא להתנגד לזה. להבין שזה מה שיש עכשיו. זה המקום שהקב"ה שם אותך – והוא שם אותך שם דווקא כי שם התיקון, שם המקום שאתה יכול להאיר ולתת. לא בצורה מופרזת – לא על ידי "לדחוף את הדברים לפנים", אלא מתוך המקום הטוב שלך. מתוך המקום של השיתוף והרצון להביא את הטוב לאחרים. אבל בלי לדחוק.
כולם רוצים להיות ב-סדר
כל מי שהגיע לשולחן הסדר, בעצם רוצה להשתתף בסדר. כל אחד בדרגה שלו, כל אחד עם העניין שלו – אבל כולם פה לאותה המטרה. מישהו פעם אמר שמדובר על ארבעה בנים, ואפילו הרשע שם הוא עוד בסדר – כי יש בן חמישי שבכלל לא נמצא בשולחן הסדר.. הוא זרוק באיזה מקום בדרום אמריקה ואפילו לא הגיע לסדר. הרשע לפחות בא לשאול קושיות בסדר. לפחות יש לו איזה קשר למה שקורה!
הרבה אנשים כבר אין להם כח לסדר בגלל שאין להם חיבור. לפעמים גם מי שהעביר להם את הסדר כל החיים שלהם העביר אותו בצורה משעממת או חיצונית עבורם – כולם רוצים את הטוב. כולם רוצים חיבור. רק לפעמים זה נסתר – אם אתה לא מוסיף התנגדויות משלך, דברים טובים ומפתיעים יכולים לקרות. פתאום מישהו מביא איזה סיפור מרתק, או מישהו אחר שהיה נראה שהוא בהתנגדויות וחשבת שהשאלות שלו מקניטות – בעצם באמת התעניין במה שאמרת ורק רצה להעמיק או להבין או פשוט להשתתף ולהיות חלק ולהביע את עצמו.
להריץ קדימה עד האוכל ואז לקחת את הזמן ולשתף בסיפור יציאת מצרים
אז קודם כל דבר אחד חשוב לדעת, לפי החתם סופר כמדומני – צריך לערוך את הסדר מהר יחסית ולהגיע לאוכל ואז לספר בפרוטרוט את הסיפור של יציאת מצרים. זאת אומרת כמובן לספר את ההגדה בנחת, בשמחה ובהתלהבות – אבל את כל המדרשים מאירי העיניים וכל הנקודות הפנימיות, להשאיר לזמן מאוחר יותר בערב. ככה הילדים ישארו ערים לפחות עד פסח מצה ומרור.
בצורה הזאת גם רוב המסובים, גם אלו שלא לגמרי בעניינים יוכלו לעקוב אחרי מהלך ההגדה ובאוכל – להשתתף או פשוט להנות מהסעודה. לפעמים יוצא שבזמן הסעודה חלק אוכלים וחלק ידונו איתך וישמעו בשמחה את מהלך סיפור יציאת מצרים בפירוט ובהעמקה. העיקר לתת לכל אחד את התחושה האמיתית – שהוא רצוי. שהוא חלק. שזה הסיפור האישי שלו, כמו שזה הסיפור של כל העם ביחד.
דבר עם הלאמפה – בהתלהבות!
אולי הדבר המרתיע ביותר אנשים שאמורים להעביר את ליל הסדר עם כאלו "שלא ממש בקטע" הוא הפחד שהם פשוט ידברו מול קיר. לא משנה מה שהם יאמרו, כמה שזה יכול להלהיב אנשים אחרים ששומעים את זה – אותם משתתפים בסדר שלהם ישארו עם פנים חתומות ולא יתחברו. לדבר עם קיר זה קשה. לדבר עם קיר בהתלהבות – עוד יותר קשה!
אחד הדברים שחיזק אותי בזה היה סיפור על רבי נתן בסדר פסח. אומנם ככל הנראה הכוונה בסיפור שונה לגמרי, אבל אפשר ללמוד ממנו או לקבל נקודה מסוימת. הסיפור הוא שרבי נתן היה אומר את ההגדה כשהוא פונה לכיוון הקיר בביתו – והוא היה אומר את ההגדה בהתלהבות! מסבירים שהסיבה היתה שהוא כל כך התלהט והתלהב שהוא לא יכל להסתכל על בני ביתו או אנשים אחרים וגם אם היה יושב איתם בשולחן היה טומן את פניו בידיו מרוב התלהבות. אולם עדיין – בערכנו אפשר ללמוד שגם מול קיר הוא היה מגיד את ההגדה בהתלהבות!
השנה – גם אם תפגשו קיר בסדר או אם תרגישו שאתם מדברים "עם המנורה" – תזכרו ברבי נתן שאמר את ההגדה אל מול הקיר.
שנזכה לעבור דרך קירות. שנזכה לפתוח לבבות. שנזכה שיפתח בעיקר הלב שלנו ושזה ישפיע ויביא שמחה לסביבה שלנו.
תגובות