מובא בהגדה של פסח:

..ויוצאנו השם ממצרים, לא על ידי מלאך ולא על ידי שרף ולא על ידי שליח. אלא הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו. שנאמר, ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה והכיתי כל בכור בארץ מצרים מאדם ועד בהמה ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים אני השם..

מכאן לומדים שהקב"ה כביכול בעצמו עשה את השפטים במצרים, כתוב בהגדה – בכבודו ובעצמו. מהו כבודו ומהו עצמו? אם לא מדקדקים במילים – נראה בעיברית מודרנית שזהו "ביטוי", כבודו ועצמו – זאת אומרת הוא ולא אחר. כמו שכתוב לא על ידי מלאך ולא על ידי שרף ולא על ידי שליח.

מהו כבודו של אדם ומהו עצמו? אם אדם טורח ומגיע בכבודו ובעצמו, מדוע כתובות שתי מילים? מדוע לא מספיק שיהיה כתוב שהוא מגיע בעצמו?

פירוש מעניין נמצא בהגדה של פסח של האריז"ל – כותב רבי נתן שפירא הירושלמי בהגדה של פסח של האריז"ל :"..וז"ש "אני הוא", מלכות של הז"א שהוא הא"ס הוא העיקר ולא אחר. והוא הוא שהוצאנו ממצרים בכבודו. שהם הספירות שהם נקראים כבוד שלו. כמ"ש ז"ל (שבת קיג,א) "פלוני קארי למאני מכבדותי", שהמלבושים מכבדים את האדם והוא מכבד אותם. ז"ש "אלא הקב"ה בכבודו" שהן המלבושים שלו שהם הספירות, "ובעצמו" שהוא עצמותו שהוא הארתו שהוא נשמה להם, ונתן כח הנשמה להגוף שהם הספירות כדי להוציא את ישראל ממצרים. כך יזכו אותנו לראות אותה ההארה במהרה בימינו, שיוציאנו מהגלות הזה וישלח לנו משיחנו אמן סלה. "

זאת אומרת שהקב"ה הוציא את ישראל ממצרים על ידי "כבודו", שזה דבר אחד ועל ידי "עצמו" שהוא דבר אחר. מבואר כאן שכבודו – אלו המלבושים שלו. הכבוד הוא מלבוש של האדם. במקרה שלנו – כבודו, הן הספירות. הנהגות השם בעולם – חסד,גבורה,תפארת וכיוב'. הספירות הן ההנהגות, הביטוי של התגלות השם יתברך בעולם. ועצמו – זאת עצמותו יתברך, בה אין לנו תפיסה ונגיעה. זה כביכול הפנימיות, או המקור העמוק. אם כן – מדוע מופיעים שניהם? אפשר להבין מכך שאם היה כתוב רק כבודו, היינו יכולים להסיק שאומנם זה לא מלאך אבל חס ושלום אולי הספירות הן כוחות נפרדים? ואז שוב לא היה הקב"ה ישירות מציל אותנו אלא היה משתמש בכח חיצוני נוסף ונפרד. ואם היה מופיע רק "עצמו" – אפשר היה להגיע לטעות ולסבור שאותם הכוחות למעשה שהוציאו את עם ישראל ממצרים הם עצמותו יתברך. אפשר היה להסיק שהגילוי זה העצם.

לכן מבואר לנו – בכבודו ובעצמו. למעשה ביציאת מצרים הקב"ה ב"עצמו", בעצמותו הוציא אותנו ממצרים ונתן את הכוח ל"כבודו", ללבושיו, לספירות – לבצע את היציאה עצמה. אפשר להגיד שהוא האציל מהארתו לתת כח לספירות לפעול. בכך אנו רואים את האחדות ולא חס ושלום את הנפרדות.

איך זה קשור אלינו? צריך להבין שגם לנו יש "בכבודו ובעצמו". גם אצלנו יש את הרבדים החיצוניים שלנו ואת הנקודה העמוקה הפנימית שלנו, העצמית שלנו, ה"עצם" שלנו. כשאנחנו רוצים לצאת מהגלות הפרטית שלנו, ורבינו הקדוש כותב כי עיקר הגלות היא בנפש – אנחנו צריכים להגיע בכבודנו ובעצמנו. לא לחכות למלאך או לשרף שבתפיסתנו חיצוני לנו אלא לאגור ולרכז את כל הכוחות שלנו – הן את הכוחות החיצוניים שלנו, החסד שלנו, הגבורה שלנו, התפארת שלנו וכיוב' אבל לא לשכוח גם את הנקודה הפנימית ביותר שלנו. להביא את הכל לעבודה הפנימית.

לזכור שהכוחות הנפשיים שלנו בסך הכל משרתים את הנקודה הפנימית ביותר שלנו. לא לחשוב חס ושלום שאני "חסד" או שאני "גבורה". אלא להבין שהם משרתים את הנקודה הפנימית שאין לה צורה, שם או מחשבה. נקודת העצם שהיא מעבר לכל הגדרה, שהיא מעבר לכל גדר אבל היא צריכה גדרים – הגדרות, וכלים ומלבושים כדי להתבטא בעולם.

שנזכה לגאולה פרטית וכללית, גאולת הנפש וגאולת כלל עם ישראל במהרה בימינו אמן.