בין המצרים – להרגיש את הכאב, ולהיות איתו.

אנחנו עכשיו בתקופת בין המיצרים – שלושה שבועות בין י"ז תמוז לבין תשעה באב. כידוע, לפי היהדות, כל תאריך בשנה שבו חל חג או מועד הוא לא אקראי אלא מוכן מששת ימי בראשית מבחינה רוחנית לאותו מאורע. זאת אומרת – לדוגמא, האור הרוחני שהיה בעולם ביציאת מצרים יורד מחדש לעולם כל שנה בזמן פסח, האור הרוחני של פורים – חל כל שנה דווקא בפורים וכו'.

המחזור השנתי הוא מחזור של "חילופי עונות אנרגטיים", ובכל זמן, מעבר לעבודה התמידית הפנימית של האדם – יש התנוצצות של אור, של בחינה מסויימת בעבודה הפנימית שאיתה אפשר להעמיק, שאיתה אפשר להגיע לעלייה רוחנית מסוימת.

בין המיצרים זאת תקופה של חושך. תקופה של חורבן ואבל. מה אני אמור לעשות בזמן שכזה? למה שוב ושוב מתאבלים על חורבן בית המקדש? ועוד שלושה שבועות תמימים? לא מגיע לנו איזה קיצור על התנהגות טובה?

בחיים באופן כללי, הנטייה היא תמיד לחפש את הטוב ואת השמח ולהתרחק מהקודר והעצוב.
יש בנטייה הזאת נקודה בריאה – אכן האדם צריך תמיד לתור ולחפש את הטוב. להוסיף עוד ועוד טוב בחייו, להוסיף שמחה, להתקרב לטוב האמיתי והאינסופי שגנוז בו. מהבחינה הזאת – טוב שהאדם מחפש את המענג, המשמח, המעורר רוחנית.

אולם, כדי להוסיף טוב, צריך לפעמים להכיר בחסרון. דווקא החסרון הוא מנוף ותנופה לעלייה האמיתית. אם אדם מרגיש שהכל בסדר – מה ידחוף אותו לעלייה? אולי להיפך, הוא עלול להכנס לשאננות. הכל בסדר, הוא יכול להגיד לעצמו ולשקוע במהלך של התאבנות והתקבעות.

הצדיקים במהלך הדורות מלמדים אותנו שצריך לעלות מחיל אל חיל ולשאוף להוסיף תמיד עוד ועוד טוב. גם אם אתה חושב שאתה כבר במקום מעולה – האם כל מי שמסביבך הגיע לתיקונו? ואם מסתכלים על הדברים באופן הרבה יותר פנימי ומחובר – אם אני עדיין רואה מסביבי סבל, אם אני עדיין רואה מסביבי חסרונות וכאב – כל החסרונות וכל הכאב הוא בעצם בתוכי! כי מה שאני רואה הוא השתקפות של התודעה שלי. לא סתם מראים לי את זה. ולכן מתוך כך אנו לומדים שאפילו אם אדם מרגיש שהוא כבר "בסדר" וכבר "הגיע", מהסתכלות פשוטה בעולם מסביבו (או קרוב יותר– נניח אשתו, ילדיו וחבריו), אפשר להבין שהעבודה עוד לא הסתיימה. אולי רק התחילה.

בין המצרים זה זמן בו נראים לנו החסרונות שלנו במלוא עוצמתם. הבית חרב, אנחנו בגלות נוראית. הסתכלות מהירה בעולם סביבנו או בכותרות העיתונים מראה לאדם עד כמה אנחנו בחורבן. זה לא כדי לייאש אותנו! אלא כדי להצביע על המקום שאנחנו נמצאים בו.

כשאדם, לדוגמא, רוצה לקבל עזרה – רוצה חילוץ של מסוק. היאכטה שלו נטרפה בלב ים והוא תקוע על אי קטן, או סלע של מטר על מטר והוא מצליח להתקשר למסוק – שואלים אותו: "איפה אתה? עד כמה קשה המצב?" אם הוא לא עונה תשובה אמיתית, אף פעם לא יוכלו לחלץ אותו! אם במקום להגיד – אני תקוע על סלע של מטר על מטר, שני קילומטר צפונית מהאי הגדול, היאכטה שלי נהרסה לגמרי, אין לי כלום אפילו הבגדים שלי חצי קרועים – הוא אומר את ההפך, אני יושב באי המרכזי על הבר, שותה פינה קולדה. אז הם במקום לחלץ אותו יגידו – יופי, תהנה. מה הוא הרוויח פה? כלום. הוא נשאר עדיין תקוע על הסלע. המצב אפילו החמיר! עכשיו גם לא יחפשו אותו. עוד קודם אולי כשלא היה חוזר, לפחות היו יוצאים עם המסוק לחפש אותו. עכשיו הוא אמר שהכל בסדר אז כולם רגועים.

הנמשל הוא המצב הרוחני שלנו. אם אדם כבר טופח לעצמו על השכם – יהיה לו קשה מאוד לצאת מהאשליה. יהיה לו קשה מאוד להתקדם ולצאת מהבוץ שלו – וכל אחד והבוץ הספציפי שלו, כל אחד והחסרון המיוחד והייחודי שלו, כל אחד והכאב האישי שלו.

בין המצרים זה הזמן של לראות את הכאב שלי. לראות את המקום שלי. לפגוש את הקטנות שלי ולא לנסות להעלים את זה. לא לנסות להפטר מזה – אלא להתאבל על זה. לבקש על זה. להתחנן על זה – אם יש לי מספיק כוחות. ואם לא – פשוט להרגיש את הצער הזה, את הצער של הגלות. פשוט להיות עם זה.

אחרי תשעה באב, מתחילה תקופה אחרת שמובילה לאלול – חודש התשובה והקירבה. חודש אב – יש אומרים ראשי תיבות : "אלול בא", וחודש אלול: "אני לדודי ודודי לי". כמו שנאמר בחסידות – המלך בשדה. דווקא בחודש אלול, אחרי הכאב והחורבן של בין המצרים, של שלושת השבועות מתגלה הקשר הבלתי תלוי בין עם ישראל לבין אלוקיו. וזאת ההכנה לראש השנה, עשרת ימי תשובה ויום הכיפורים, שהם שיא הקרבה והאיחוד.

אז בין המצרים מציגים לי תמונה של חסרון. ואני מבין שהעבודה שלי בזמן הזה היא לא להתעלם מהחסרון אלא להפך, לכאוב אותו. וזה חורבן הבית הפרטי שלי, ומי שיכול – כמובן להתחבר לחורבן הבית הכללי של עם ישראל. השכינה בגלות. הכל הפוך בעולם הזה! כל כך הרבה שקר מסביבנו, כל כך הרבה השפעות חומריות שלא קשורות לנשמה שלנו. כל כך קשה להתחבר לנקודה הפנימית, כל העולם הזה – הסחת הדעת אחת גדולה. זה המון כאב וכל אחד מתחבר לנקודה שקרובה לליבו.

עיקר העניין הוא לא לבעט בייסורים. לא להתעלם ממה שעובר עלי. ואם אני לא מרגיש כלום – זה החסרון שלי בעצמו! זה הכאב שלי. האריז"ל, גדול המקובלים של צפת, אמר לפני כארבע מאות שנה פחות או יותר – מי שלא בוכה על חורבן בית המקדש, שיבכה על עצמו. שיבכה על החורבן שלו! (על זה שהוא לא מרגיש). וזה היה לפני כ400 שנה, מאז הלב שלנו הלך ונאטם, הלך ונסגר.

אחד מהצדיקים של דורנו אמר לי פעם שירידת הדורות היא לא בשכל, אלא בלב. זה לא שאנחנו פחות מבינים בשכל (אולי גם) אבל עיקר העניין הוא שהלב שלנו סגור. עיקר הבעיה בדור שלנו זה האטימות והחיצוניות.

אבל השלב הראשון זה לראות איפה אני. אם אני מוכן להכיר במקום שלי, אני יכול לבקש עזרה אמיתית. ואז אני עושה מקום לישועה שתגיע.

לאתר של רן ובר – https://www.ranweber.com

לחנות הספרים לחצו כאן