לתחילת הכתבה :  אחים לנשק – חלק א'

ניסיתי לחשוב אחר כך מה ההבדל. למה בחנות הרגשתי זלזול ודחייה ובשטח הרגשתי אחווה וקירבה. המסקנה שלי היתה שבחנות או ברחוב אנחנו מזדהים יותר עם הפוזה של הקבוצה שלנו. אנחנו כך ו"הם" שונים. ולכן ההפרדה גדולה אבל בשטח, כמו בשדה הקרב להבדיל, כל ההבדלים האלה מתגמדים. אנחנו אחים לנשק. אנחנו ביחד. אנחנו עושים אותו דבר. הדומה הרבה יותר ניכר מהשונה וכל הסטיגמות שקשורות בהבדלים החיצוניים מתגמדים. שמחתי מאוד שפגשתי את הרוכבים האלה, אפילו רציתי להזמין אותם לאספרסו אצלי בבית אבל הם נעלמו באופק. אולי עוד אפגוש אותם פעם.

המשכתי לדווש ולחשוב על הדברים. האמת שכולם ככה. כולנו מסתכלים על אדם אחר, מכניסים אותו לתוך קובייה פיצפונת של תיוג חברתי וסוגרים עליו את הגולל. זה לא קשור אם זה חילונים, חרדים, סניאסים או כל דבר אחר. בסופו של דבר, יש לנו נטייה להגן על הקבוצה שלנו ולהתבדל מ"האחר".

ממש מצא חן בעיני פרץ המחשבות הזה על צורת העולם עד שנכנסתי לאחרונה לבית קפה קרוב. שכחתי איך החילונים שופטים את החרדים והחרדים את החילונים, הסניאסים את הלא-רוחניים ואלו שלא מתעניינים ברוחניות שופטים את בעלי המאלות והשיער הארוך מהודו. זחוח וטוב לב פניתי אל המוכר וביקשתי קפה. להלן המוכר – בחור צעיר מגודל שיער מתוח אחור בסרט גואה-סטייל עם שרשרת אבנים תואמת את המראה המסיבתי, נראה שהמקום האחרון שהוא רוצה להיות בו זה פה. הוא הסתכל עלי במבט משועמם. נראה היה לי שהדבר האחרון שבא לו זה להגיש לי קפה. הוא בטח לא בקבוצה שלי. אוי. נפלתי לאותה המלכודת! לא היה לי מושג. מסתבר שלא רק שאנחנו טועים בשיפוט של הקבוצה של האחר אלא גם טועים בשיוך האחר לקבוצות לא רלוונטיות. הוא הגיש לי את הקפה והחזיר את העודף. לפני שיצאתי מהמקום אמרתי לו שיהיה לך יום טוב. חודש טוב, הוא ענה בהדגשה. חודש טוב? אמרתי  ונזכרתי שהיום בבוקר באמת התפללתי תפילת ראש חודש, משמע היום ראש חודש. טוב שמישהו מאיתנו זוכר את זה! שכחתי כבר,  עניתי בהפתעה. הגואני הצעיר חייך חזרה אלי וסובב את אצבעותיו סביב לזרוע – תנועה של הנחת תפילין, "על הבוקר כבר" אמר "על הבוקר".