מוכר הפרחים מבית החולים

הגענו לביקור חולים באחד מבתי החולים במרכז הארץ, בכניסה היה מוכר פרחים.

בתחילה הוא היה נראה מאוד קשוח, מן טיפוס תלאביבי עצבני ומופנם
. שאלתי אותו על מחירים והוא ענה במהירות ויעילות. בחרנו משהו קטן וחביב והוא הציע לעטוף.

בקופה התחלתי לספר לו על כמה זה יקר כשיהודי עושה מעשה ומכוון שיצא ממנו טובה לאחר. על כך שכשרוקח נותן תרופה ליהודי אחר ומכוון שזה יהיה לרפואתו – איזה שמחה זה עושה בשמיים. כמה זה חשוב וגדול. אמרתי לו שגם הוא – שמוכר פרחים בבית החולים, משמח המון אנשים בפרחים האלה וממש עוזר להם להחלים. הוא חייך. אמרתי לו "מה אכפת לך, תכוון שזה יהיה לרפואת החולים, רע זה בטח לא". הוא אמר "למה לא" והמשיך לחייך אבל אז הוא ניסה להסביר לי שבעצם מה שהוא עושה זה דבר מאוד קטן, וגם שהוא מרוויח מזה כסף אז זה לא נחשב.

זה לא עזר לו.. המשכתי לספר לו כמה זה באמת דבר גדול. וכמה בעצם יש בנו קול פנימי שתמיד יגיד שמה שאתה לא תעשה – זה לא מספיק טוב. זה לא באמת משמעותי בעולם.  ועל זה שאסור להקשיב לקול הזה אלא להפך – להמשיך ולעשות ולעשות. ודווקא לשמוח בדברים גם הקטנים שאנחנו עושים. והוא הרי בעצם לא עושה דבר קטן בכלל! הוא משמח חולים. הוא מחיה אותם עם הפרחים!

נפרדנו בחיוך . הוא נראה אחרת לגמרי פתאום, יותר רך ועדין. כשיצאתי חשבתי על זה – שכולנו אותו הדבר. כולנו צריכים את החיזוק הזה, כולנו צריכים להיות אחד בשביל השני ולהזכיר אחד לשני איזה דברים טובים אנחנו עושים. להזכיר לעצמנו ולכוון שמעשינו יהיו באמת לתועלת. באמת לטובה. ואז הכל הופך להרבה יותר משמעותי, הרבה יותר עמוק.