עוד פעם מגיע הזמן הזה בשנה. שלושת השבועות. בין המיצרים. תשעה באב. עוד פעם החורבן הזה. עוד פעם תחושת הכהות הזאת? מה רוצים ממני? למה כל החושך הזה? ועוד בכוונה להמעיט את האור? משנכנס אב ממעטים בשמחה. גם ככה קשה – למה עוד למעט בשמחה?

כשיש קצת אור חיצוני אז אפשר להחליק דברים ולהגיד שבסך הכל – הדברים טובים וזורמים. צריך לפחות פעם בשנה של חושך מוחלט. של עלטה. בתוך העלטה הזאת לגלות מה עדיין קיים. מה קורה שם? חז"ל כל כך מזהירים לא להוסיף אור בתשעה באב שאפילו אסור ללמוד תורה – כי פיקודי השם משמחים. האור של התורה יכול שוב פעם לצבוע את המציאות ב"יש רוחני טוב". זה יכול לכסות ולחפות על תחושת החוסר. התחושה שמבחינה מסוימת – הכל רעוע, הכל מתפורר, הכל שחור.

צריך ליפול לתחתית הבאר כדי להעלות ממנה מעלה מעלה. אם נעצרים באמצע אפשר להיתרגל. אפשר להחזיק מעמד בבינוניות. אבל אם נופלים עד התחתית וכבר אין עוד לאן ליפול – אז אפשר להתחיל לעלות. החושך כל כך סמיך, כל כך מקיף וכל כך חובק – שאין ברירה, חייבים לעשות משהו. חייבים לעלות מכאן.

פעם פגשתי מישהו שעובד עם אנשים מכורים. הוא סיפר לי שבתחילה הם היו מנסים לעזור להם בזמן הנפילות. מתוך רחמים הם לא חיכו עד שיגיעו לתחתית הבאר אלא ניסו לעזור "באמצע הדרך" או במילים אחרות – כשהמצב חמור מאוד אבל עוד יש תקווה. הם גילו שזה לא עובד.

אם המכורים לא הגיעו "לשפל המדרגה" אין להם כח באמת להשתנות. הם ייאחזו בכל דבר קטן שיתן להם איזושהי נחמה, איזה פתרון זמני או משהו שיכול להועיל להם אבל לא באמת ישתנו, לא יעשו באמת את המהלך הפנימי שיכול להביא לפתרון ארוך טווח.

צריך להכיר בכך שמצב חמור. ואז הכל יכול להתהפך לטובה. אבל אם אני לא מתיר לעצמי, אפילו לרגע להרגיש עד כמה המצב חמור – לא אזכה לכוחות הפנימיים שישאו אותי אל המרומים. זה מגיע בעצם מחוסר אמונה בעצמי – אם אני מאמין שבמרכז שלי אני טוב. שבעצם אני טוב רק שהמרכז הטוב שלי מוקף בדברים לא טובים – אז לא אפחד להסתכל גם על הרע כי אני לא מזוהה איתו. אבל אם אני מזהה את עצמי עם הרע, אני מפחד להסתכל פנימה. אני מפחד לראות את הרע.

זה למעשה תוצאת חטא אדם הראשון, מסבירים בספרים הקדושים שלפני שאדם הראשון חטא, הטוב והרע היו קיימים אבל הרע היה מחוצה לו. זאת אומרת יצר הרע היה מזוהה כמשהו חיצוני. לאחר החטא היצר הרע נכנס לתוך האדם. עכשיו האדם מזהה את עצמו כרע, הוא מזהה את המשיכה לרע כחלק ממנו ולא כמשהו חיצוני שהתלבש בו. אם אני מזהה את עצמי כרע ולא כטוב מאוד קשה לי לצאת מהרע – כי אני מאמין שהוא חלק ממני.

יש סיפור על אדם שבא פעם לרבי נחמן ואמר שהוא מנסה כל הזמן לעלות מבחינה רוחנית אבל כל פעם נופל שוב פעם. כבר שנים שהוא מנסה אבל זה לא מסתדר, לא הולך לו. לא משנה מה שהוא עושה. הוא קבל בפני רבי נחמן – נו?? מה עושים. למעשה הוא ניסה להוכיח לרבי נחמן שבעצם אין לו סיכוי – ומה בכלל רוצים ממנו? רבי נחמן ענה לו תשובה מאוד מפתיעה. התשובה היתה בעיקר מפתיעה משום שרבי נחמן מסביר תמיד שצריך לראות טוב בכל אדם, טוב בכל מצב ואותו הטוב גם אם הוא זעיר שבזעיר יכול לחולל שינויים מדהימים לטובה. התשובה היתה : אין לי בכלל עם מי לדבר, הכל רע, כולך כבר רע, למי ועם מי אדבר?

אותו האיש היה המום. מה? כולי רע? לא יכול להיות! הוא התחיל להסביר לרבי נחמן שבאמת הוא רואה בעצמו המון רע אבל בסך הכל יש גם טוב! הוא התחיל להצביע על נקודות טובות בתוכו. הוא התחיל להסביר למה בעצם עם כל הנפילות יש לו גם עליות.

רבי נחמן ענה לו – וזה מעט שבמעט, אבל בזה צריך להתחזק – דווקא לראות את הטוב. רבי נתן תלמידו של רבי נחמן שמספר את הסיפור הזה מסביר שרבי נחמן על ידי ההצגה "השחורה" והקודרת של המציאות עורר את אותו האדם לראות שדווקא עדיין יש בו טוב. לפעמים מתוך הרע, מתוך השחור – אני יכול לראות את הנקודות הטובות. זה כמו שאי אפשר לראות את הכוכבים בעיר, יש כל כך הרבה אור שם, עד שזה נקרא לפעמים "זיהום של אור" וצריך לצאת אל הטבע או אל המדבריות ולהסתכל בשמים – ולראות את אלפי הכוכבים הזרועים בשמיים השחורים.

אם אני מוכן, אפילו לרגע, להביט בעצמי ולהגיד – אני רואה מקומות אפלים. אני רואה מקומות לא מתוקנים. נכון שאני מנסה להשתפר, נכון שאני מנסה לדרוך בדרך רוחנית אבל.. המצב הוא לא טוב. המצב שלי ושל כלל עם ישראל הוא לא טוב. לא להסתובב ככה כל החיים אבל להסכים לפחות לרגע, או ליום אחד לראות את זה – אז יכול להיות מהפך. יכול להיות שינוי. כי עצם הראייה שיש דברים עמוקים שצריכים לעבור שינוי דרמטי – יכולה להוציא אותי מהבור ולאפשר לי לבחור בטוב.

להמשך המאמר: תשעה באב – לראות את האור בתוך החושך המוחלט | חלק ב'