כל עוד שאני בערפל, קשה לי לבחור. כי כל עוד שאני בערפל אני מרגיש ש"בסך הכל הכל טוב" ואז אני לא יכול לעשות עבודה אמיתית. אין לי מה שידחוף אותי קדימה. אין לי מה שיוביל אותי לעבר הטוב. אין לי ברירות.

כשאני רואה שהכל חשוך – בית המקדש נחרב, השכינה בגלות, הלבבות אטומים, כמעט ולא מרגישים, תחושת הניכור ממלאה את הרחובות, אלימות, פשיעה, אדישות – אם אני מוכן לראות את זה לרגע אני יכול לזעוק "אי-כה?" איפה אתה ריבונו של עולם? תתגלה אלינו. אל תהיה ניסתר. תוציא אותנו מהגלות הנוראה הזאת. תעזור לנו להסיר את חומות הברזל מהלב שלנו. שנזכה להרגיש, להיות רגישים ואמיתיים.

אנחנו יכולים באמת לקרוא לך כי אנחנו רואים שהמצב קשה. זה כמו אדם שכאשר יש לו נזילה בכיור, הוא יכול לפרק לפעמים בעצמו איזה חלק ולהחליף. הוא אומנם לא שרברב, אבל את האיטום של הברז הוא עוד יכול איכשהו לעשות. אבל כשכל הצנרת מתפוצצת ויש הצפות בכל הבית מה הוא יכול לעשות – להתקשר למי שבאמת יכול לתקן את הכל. וזה המצב שלנו עכשיו. הצנרת מפוצצת.

כשהכל נחרב, הכל מתפוצץ ומבחינה חיצונית הכל נראה גמור – אני כבר לא יכול לסמוך על היכולת הרוחנית או הגשמית שלי. אז אני נכנע וקורא אל השם יתברך מתוך החשכה העמוקה – איה? איה כבוד מלכותו? איפה ההתגלות? אני רוצה קשר איתך. אני מאמין – למרות שהכל שחור מסביב, אני מאמין שאתה פה. אבל אני לא רואה! אני רוצה לראות. תעזור לי.

קריאת מגילת איכה, היא גם הקריאה : איכה? איפה אתה? אפשר להבין את זה כקריאה שלנו אל הקדוש ברוך הוא, תתגלה אלינו, תבנה את בית המקדש, תתקן את לבבותינו השסועים ואפשר לקרוא את זה כקריאה של הקדוש ברוך הוא אל כל אחד ואחד מאיתנו – איכה? איפה אתה? מה קורה איתך? אתה רואה איפה אתה נמצא? אתה מבין מהי חומרת המצב? בכלל אכפת לך?

החושך הזה יכול להראות לנו דברים שביום רגיל – כמו אותם כוכבים שבעיר הם נסתרים – לא תמיד אנחנו יכולים לראות. אבל המטרה של החושך היא לא לדכא אותנו. המטרה היא לאפשר לנו להתרומם. לאחר שלושת השבועות הקשים של בין המיצרים מגיעים שבעה שבועות של נחמה.

החושך הוא ההכנה לגאולה. הגלות מחזקת בנו את הקריאה והרצון להתגלות. כדי להגיע לרצון לתיקון, כדי לבקש בחודש אלול את קירבת השם, את התשובה שלנו, את החזרה שלנו אל הטוב האמיתי הגנוז בתוכנו – צריך להקדים חושך. ואז כיתרון האור מן החושך, נצא בעזרת השם מחוזקים ונוכל לבקש באמת את אשר ליבנו חפץ.