מסופר שפעם רבי נחמן דיבר עם רבי נתן על שמחה בעבודת השם, ואמר לו שרוב היום אנחנו צריכים להיות בשמחה, חוץ משעה אחת של התבודדות שבה האדם יכול לעשות חשבון נפש, לברר עם עצמו ועם בורא עולם איפה הוא באמת אוחז ואז להיות בשברון לב. גם באותה השעה מדובר על שברון לב ולא על עצבות.

אם האדם לא יהיה בשמחה רוב היום – הוא יכול להגיע לעצבות. העצבות בניגוד לשברון לב היא לא מצב שאפשר להבנות ממנו, זה לא מצב של השתוקקות, של בקשת חיבור וקשר עם השם יתברך אלא מצב של שבירה, שבו האדם נופל ומתייאש ויכול להביע כעס אל הבורא במקום בקשה של רחמים והתקשרות. מובן שמצב זה הוא לא מצב מועיל לעבודת השם ובגלל החשש ששברון לב ממושך יכול בטעות להוביל לעצבות – האדם צריך להשתדל להתחבר לשמחה ברוב רובו של היום ולתת לעצמו את אותה השעה של ההתבודדות לבחון מה קורה בתוכו.

אם אנחנו זוכים להיות רוב היום בשמחה, קל לנו יותר לרדת לתוך העומקים הלא מבוררים של הנפש בשעת ההתבודדות. אם אנחנו לא זוכים לשמחה – לפעמים גם את זה אנחנו לא יכולים לעשות. פעמים רבות מפחד לפגוש את השלילי. פחד לפגוש משהו שאנחנו חוששים שיאיים עלינו שיהיה "גדול עלינו". אבל אם רוב הזמן אנחנו מרגישים שמחים ובטוחים, אנחנו יכולים לטפס ולרדת בזהירות לתוך בורות הנפש ומתוך החסרונות שאנחנו מוצאים בתוכם – לטפס במעלות הקירבה וההשתוקקות להשם יתברך.

באופן דומה לאותה שעה יומית של חשבון נפש והתבודדות, בשנה יש שלושה שבועות של בין המצרים. בשבועות אלו אנחנו מתחברים לחורבן ולשבירה של כלל עם ישראל. במהלך שלושת השבועות אנחנו נכנסים לחודש אב, חודש שעליו כתוב – ממעטים בשמחה. לא כתוב רק מתמעטת השמחה אלא כתוב ממעטים בשמחה, זאת אומרת שאדם אמור למעט את השמחה – או לפחות את תוספת השמחה שהוא מוסיף והולך רוב השנה ולחוות את "מה שיש מתחת למכסה המנוע".

שיא שלושת השבועות של בין המצרים הוא תשעה באב. בתשעה באב אנחנו בתענית. לא רק בתענית אלא אפילו אסור ללמוד תורה – מפני שזה יכול לשמח את האדם ולהסיח את דעתו מהתענית ומהחורבן. אסור להגיד שלום לחברו, וצריך להתרחק מאשתו. אנחנו צריכים להתחבר לנקודת החורבן של כלל ישראל וכמו כן יכולים להתחבר לנקודת החורבן שבנפש. אם אדם רוצה ללמוד תורה, הוא יכול, בתנאי שהוא לומד דברים הקשורים לחורבן.

תשעה באב זוהי מציאות בלי קביים. אם כל השנה אנחנו יכולים להתמודד עם המציאות על ידי ראיית הצד החיובי וחיזוקו – בתשעה באב אנחנו מסירים את הקביים ומרגישים את הנפילה. בעקרון אדם היה יכול להגיד – נו? אז אם תחושת החורבן היא כל כך אמיתית, והחסרון הוא כל כך משמעותי (ואכן הוא כך) – למה לא להיות בתשעה באב כל השנה? אותו אדם יכול להסתכל מהצד ולטעון שלא להיות בתחושה של תשעה באב רוב השנה זה איזושהיא בריחה מהמציאות או התנהגות מדומיינת.

רבי נחמן מבדיל בין אמת לבין אמת לאמיתה – אחד ההבדלים הפשוטים הם שאמת לאמיתה היא "אמת מקרבת". אמת עמוקה יותר שמערבת את החסד בדין ומאפשרת לי להתקרב להשם יתברך. אותו אדם שטוען מ"מעיקר הדין" למה אתם לא עצובים כל השנה? צודק. למעשה הוא אומר אמת אבל זאת לא אמת לאמיתה. האמת לאמיתה היא שרוב השנה – כמו רוב היום – אנחנו צריכים להיות בשמחה. אנחנו צריכים לחזק את עצמנו ואת סביבתינו ולהתקרב להשם יתברך דרך תורה ומצוות, דרך התפילות, דרך גמילות חסדים ודרך רצונות טובים והתבודדויות.

אם אנחנו עושים את זה אנחנו מקבלים את תשעה באב "בפרופורציה" זאת אומרת אנחנו לא מנסים להשתיק את הכאב, לא מנסים לשים עליו תחבושות או פלסטרים אלא להפך. אנחנו מסירים את כל ההשתקות, את כל הקביים, את כל המיתלים והתחבושות. ונשארים עם הכאב של החורבן – כאב שיכול להביא אותנו לתשובה עמוקה וכנה ממעמקי הלב. כאב שיכול לחבר אותנו לחודש אלול הממשמש ובא.

ואם אני לא מרגיש את החורבן? זה גם שלב. עצם זה שאני רואה את זה. עצם זה שאני כואב את זה שאני לא מחובר, שאני לא בוכה על חורבן הבית זאת גם מדריגה. ואני יכול לעבוד מתוכה. האריז"ל אומר שאדם יכול לבכות על זה בעצמו, על החורבן שלו. ואם אפילו אני לא יכול לבכות על החורבן שלי? זה גם בסדר! אני יכול להשאר עם התחושה הקשה שאני אפילו לא מצליח לבכות על החורבן שלי.

להשאר עם הכאב – לא לברוח ממנו. לא להסיח את הדעת. ואם אני רואה שאני מסיח את הדעת – לחזור לכאב. זה יעבור בסופו של דבר ויעמיק אותי.

שנזכה לתת לכאב את המקום. שנזכה לעבור דרך הכאב ושנזכה שהקדוש ברוך הוא יבנה את ביתו מחדש וישלח לנו את משיח צדקינו ונזכה כולנו לגאולה פרטית ולגאולה כללית במהרה.