יש אור שהוא מעל האור. יש עומק שהוא עמוק מכל העמקים. יש תקווה שהיא מעבר לכל הגיון. תקווה שלא קשורה למה שקורה מסביבינו. תקווה שנמשכת מהאינסוף.

בתשעה באב נחרב המקדש. בתשעה באב בכינו בכיית חינם. בתשעה באב נגזר בעקבות חטא המרגלים שלא יכנסו לארץ ישראל. בתשעה באב נלכדה ביתר. בתשעה באב הציתו הנכרים את בית המקדש ובתשעה באב חרשו הרומאים את ירושלים. אולם כתוב גם שבתשעה באב נולד המשיח ותשעה באב יהיה לעתיד לבוא יום טוב.

כתוב בספרים הקדושים שהחושך שהיה במצרים, במכת חושך, לא היה חושך רגיל. הוא לא היה העדר אור כפשוטו אלא היה אור רוחני כל כך גבוה שיחסית לאור הרגיל הוא היה חושך. זאת אומרת שהוא היה חושך בעצם ולא רק כהעדר. זה היה אור כל כך גבוה וכל כך חזק שהוא נראה כחושך. אפשר לדמות את זה למצלמה (למי שזוכר מצלמות לא דיגיטליות). הצמצם של המצלמה מצמצם את כמות האור ומווסת אותה כך שיגיע מספיק אור לפילם כדי שתתפתח תמונה לאחר מכן אך מגביל ומצמצם את כמות האור הנכנסת למצלמה כדי שהפילם לא יישרף. אם מגיע כמות גדולה מידי של אור הפילם נשרף וזהו למעשה חושך. חושך שהגיע מעודף אור.

האור של תשעה באב הוא אור שאנחנו לא יכולים לתפוס בכלים שלנו. הוא אור של חסרון גדול. הכל חרוב. הכל הרוס, איפה האור? איפה בורא עולם? אין גילוי, אין התגלות. יש רק גלות. פתאום כל המדרגות הרוחניות מתגמדות והתהום כאילו נפערת מתחתינו. הכלים שבורים. אנחנו מרגישים רצוצים. זאת הנקודה להארה הגדולה. אין לב שלם מלב שבור.

כשאני נוכח שאין לי כלום. כשאני מוכן להודות שאני לא יכול כלום בעצמי. שאני חווה חסרון אדיר. אני מוכן באמת לקרוא לעזרה. אני מוכן באמת לבקש מעומק הלב.

אחד משמות השם הוא א-ה-י-ה. רבי נתן מסביר שזהו השם הגבוה המייצג את ספירת הכתר. ספירה רוחנית שהיא מעל ספירות החכמה והבינה. הפירוש של שם זה הוא "אנא זמין להווי" אני זמין להתהוות. זאת אומרת כרגע אני "לא" (או אין) ואני "מוכן" או זמין להיות. הוא מסביר שהשם הזה קשור לתשובה. כשאדם רוצה לחזור בתשובה, להכנס לתוך הקדושה, אין לו כרגע כלים. יש לו רק רצון.

הרצון הזה הוא אור רוחני שיכול להאיר לו את דרכו ולהעלות אותו. אין לו כלים אבל יש לו רצון. אין לו מדרגות אבל הוא בוער בהשתוקקות. זה כמו אדם שמנסה לעבור מצד אחד של הנהר לצד השני. הוא נוטש את הצד המוגן והמוכר ונכנס ברפסודה קטנה בדרכו לצד השני. באמצע הדרך אין לו את הבטחון של הגדה הראשונה ואין לו את הבטחון של הגדה השניה. הוא מוטל ביניהם ומשם הוא קורא.

כשאני מגיע לתשעה באב אני רואה שאין לי מדרגות. אין לי כלום. הכל חרב. הכל חורבן אחד גדול. גם בכלל ישראל. אין התגלות. אין בית מקדש. יש גלות. אנחנו בגלות. השכינה הקדושה בגלות. הלב אטום וסגור. ואז מגיע הכח של האמונה.

מוסבר שהאמונה קשורה בידים. "ויהי ידיו אמונה". במלחמת עמלק כשמשה הרים את ידיו עם ישראל ניצח וכשהוריד את ידיו – הפסיד. מסבירים המפרשים שכשהרים את ידיו לשמים, עם ישראל הסתכל לכיוון השמים והאמין שהשם יגאל אותו וכך ניצח במלחמה וכשהוריד את הידים עם ישראל לא הסתכל לכיוון השמים ונחלש באמונה ולפיכך מסתבר שהאמין בכוחו ועוצם ידו – ואז הפסיד.

בסדר השתלשלות הספירות לפי מבנה גוף האדם נראה שהידים נמוכות מהראש. הראש מיצד את החכמה והבינה – המוחין של האדם. ואילו האמונה מיוצגת על ידי הידים (והכתר). לכאורה כתר יכול להיות מונח ליד האדם ולהיות נמוך מראשו – אבל כשהמלך לובש את הכתר וכשהאדם מרים את ידיו לשמים ומבקש – אז הידים הן מעל לראש, הכתר יושב מעל לראש והאמונה נמצאת מעל למציאות ה"ריאלית הקשה". אז אפשר להתחבר למציאות שהיא מעבר למה שאני רואה לנגד עיני. מציאות עמוקה ורוחנית יותר. מציאות שמקשרת אותנו לדברי הנביאים.

אז מצד אחד – מצד הכלים – הכל נחרב ועל כך אנו בוכים ומבקשים, ומהצד השני – מצד האור – זהו אור גדול מאוד. לפי האריז"ל איפה שיש אור מאוד גדול הכלים חרבים. אנחנו בוכים ומבקשים מהקדוש ברוך הוא לתת לנו את הכלים להכיל את האור הזה. להיות עם זה. להתגלות.

שנזכה לגאולה פרטית ולגאולה כללית לכל עם ישראל.