מתי שהוא בילדות הילד מבין – אין מה לעשות, אי אפשר להיות ילד בעולם הזה. גם אי אפשר להיות רגיש. ובטח אי אפשר להביע רגשות. אז מה עושים? צריך להתחפש! מסביר לעצמו הילד. טוב אם צריך להתחפש, ואם צריך להסתתר ולהסתיר מה שאני ומי שאני באמת – אז למה הכי כדאי להתחפש? אפשר להתחפש למבוגר! הם נראים רציניים ומצליחנים בחיים. אם אני אתחפש למבוגר יבינו שאני באמת בנאדם רציני ולא סתם ילד קטן שלא מבין כלום.

הסוד הנורא הוא שבדרך כלל זה עובד! הילד מקבל תשומת לב חיובית. "הוא ממש ילד אחראי" צוהלת אימו. "הוא אף פעם לא עשה בעיות בילדותו" מוסיפה דודה נחמה "הוא היה כזה ילד בוגר. אף פעם לא בכה" (השם ישמור).

התפקדנות הזאת נשארת עם הילד גם כשהוא מתבגר. גם כשהוא כבר ילד בן 30 הוא עדיין מתנהג כמו ילד שמחקה את המבוגרים. תפיסת העולם היא תפיסה תפקדנית. תפיסת העולם היא לא "מה אני רוצה" אלא "מה אני צריך". איך צריך להתנהג כדי לשרוד בעולם – ובתפיסה השרדותית שכזאת אין מקום לאהבה עצמית, אין מקום לקבלה עצמי. אין מקום לתהליכים או להבנה. ולכן גם זה מתבטא בכל תחומי החיים – יש דעיכה ביצירתיות, יש דעיכה בזוגיות והתפקדנות הורסת כל חלקה טובה בחיי האדם.