חזרתי לפני איזה שעה ומשהו מריצה של מעל 11 קילומטר. מהבית עד הכניסה לפארק קנדה ליד צומת לטרון וחזרה. בדרך הטמנתי לי בקבוק מים שהועיל מאוד בדרך חזרה. טוב, אולי 11 קילומטר, לאצנים הרציניים שבניכם נשמע כלום – אבל בשבילי? זה פשוט לא ייאמן שאני עושה את זה.

כל מי שמכיר אותי מהצבא או בית הספר וקורא את הדברים – בטח המום. מכירים את השמנמנים האלה שלא מצליחים לעבור בוחן בראור בטירונות חי"ר? או אולי את אלה שמשתדלים בכל יכולתם לברוח משיעורי התעמלות? ואם לא מצליחים – אפשר לראות אותם מתחבאים מאחורי העץ ומצטרפים לכל הרצים בסיבוב האחרון? בינגו. אני.

עצם העובדה שאני בכלל רץ זה מפלאי הבריאה. הכל התחיל כשלפני מעט מעל שנה החלטתי לשנות הרבה דברים בחיים שלי. גם את המשקל שלי אבל לא רק. החלטתי לשנות ולהשתנות והבנתי – ברוך השם, שזה הולך לקחת זמן. ושבתוך התהליך יהיו הרבה עליות וירידות. אכן, היו עליות וירידות ואיך שזה נראה מפה – לא נראה שהעליות והירידות נגמרו. לא בגוף ולא בנפש.

מה שעזר לי היו הלימוד של רבי נחמן והתוכנית של בועז. בועז היה מרצה שלי לנוירופיזיולוגיה של המוח והוא עבר לארה"ב ושאל אותי אם בא לי ללמוד איתו ליקוטי מוהר"ן דרך האינטרנט. היה נשמע סבבה והתחלנו ללמוד. מסביב ללימוד היו לנו שיחות ומסתבר שהוא התחיל לקחת את אימוני הריצה שלו ברצינות בארה"ב והפך לא פחות ולא יותר לרץ מרתון.

הוא שמע על התוכניות שלי להתחיל לרוץ ומכיוון שכבר קצת התחלתי לרוץ וללכת על הליכון הוא היה מעט מודאג. הוא ביקש שאתאר לו את מהלך הריצה וזה היה משהו כמו – רץ כמה שיותר מהר, אז הולך קצת, עוד פעם רץ כמה שיותר מהר. הכל מלווה במוזיקה קופצנית שמאפשרת לי לשכוח לפעמים את גבולות הגוף.

"מתכון מעולה!" אמר לי בועז.

"כן?" שאלתי בסיפוק.

"כן! מתכון מעולה להתקף לב."

אה. התקף לב. לא ממש מתאים לי. אז מה עושים? לבועז היה רעיון. הוא יכין לי תוכנית ריצה.

רק שמעתי את המילים תוכנית ריצה – התחלתי להרגיש מיחושים וכאבים מוזרים. תוכנית? ריצה? עצם הרעיון של ריצה רציפה מעל 500 מטר הפחיד אותי אבל תוכנית? זה כל הצמצומים האלה. זה שאומרים לך מה לעשות ומתי לעשות. זה היה נשמע לי מחריד. הוא טיפוס כזה של דינים אז בשבילו זה תענוג. הוא בטח יושב עם התוכניות שלו פרושות לפניו ומעדכן אותן מידי פעם. אבל אני? מה הקשר שלי לכל הדינים והגבורות האלה? אה. מעניין מאוד.

באותו הזמן, לכאורה בלי קשר, אבל כמובן עם קשר הדוק – הבנתי שבכלל אני צריך לשים לב לצד שמאל. בתורת הקבלה צד שמאל הוא הצד של הצמצום, של הדינים, של עמל ומסגרות. אני מאוד נוטה לימין, שמייצג חסד – וראיתי שאני צריך להתאזן בזה. זה לא שאחד הצדדים הוא רע  – אלא כל הזמן צריך איזונים בחיים. כשאתה רואה שאתה נוטה לכיוון אחד, תראה אם ואיך להשלים לצד השני.

לקחתי נשימה עמוקה ואמרתי "טוב אחי. שוט." הוא שלח לי תוכנית ריצה לכמה שבועות ואמר שכשאתחיל עם הזמן נראה אם ואיך צריך לשפץ אותה ולהתאים אותה. האמת? זה היה נפלא. קצת קשה לפעמים אבל בסך הכל באופן מאוד מפתיע (עבורי לפחות..) – התוכנית והמסגרת מאוד עזרו לי.

בועז גם סיפר לי שהריצות הארוכות יכולות להביא את האדם למצבים רוחניים מדהימים. היה קשה לי להאמין לו בנקודה הזאת. אבל הוא צדק. יש משהו בריצה ארוכה שהגוף פשוט מתבטל. הריצה ארוכה ובקצב קבוע פחות או יותר ולאט לאט הגוף לא מפריע. הוא פשוט שם. מהצד ריצה יכולה להראות משהו מאוד פראי או דינאמי, אבל בריצה לטווח ארוך יש משהו מאוד מאוד מדיטטיבי ואתה נפתח לדברים גבוהים ועמוקים. באחת הריצות היתה לי ממש תחושה שהגוף נשאר אי-שם מאחור והרבה ידע נפתח לי.

"הכאב זאת עוד נקודה", בועז אמר לי פעם.

"מה זאת אומרת?" שאלתי

"רצים של מרחקים ארוכים עוברים דרך הרבה כאב בגוף ובעיקר בנפש."

אני לא חושב שה11 פלוס קילומטר שלי נכנס ממש לקטגוריה של רצים של מרחקים ארוכים אבל הרגשתי את זה. הרגשתי איך בזמן הריצה אתה עובר דרך המון דברים. המון כאבים והרגשות שבחיי היומיום אתה מדחיק אותם בלי לשים לב – פתאום הם צפים ועולים בזמן הריצה, ומאפשרים לך לראות, בין אם אתה רוצה ובין אם לא, אותם טוב יותר.

אבל אחד הדברים הכי חזקים שלקחתי מהתוכנית היה כח ההתמדה וההשתנות. איך שינויים קטנים בכל יום ובכל שבוע מביאים לשינוי אמיתי ומוחשי בחיים. מעבר לכך שירדתי כ13 קילו בערך – הכושר שלי השתפר פלאים וריצות של חמש קילומטר שפעם נראו לי כמו יעד נכסף, היום נראות לי כמו ריצות פשוטות וקלות. פשוט להתמיד – ואפשר לראות תוצאות מדהימים. וכל הזמן לזכור את הרצון.

פה נכנס רבי נחמן – לך על הרצון שלך. תזכור את הרצון שלך ותתחזק בו כל הזמן. גם אם אתה נופל – ונפלתי. גם נפצעתי קלות במהלך האימונים, גם בחגים אכלתי מעבר למה שאני אמור והעליתי במשקל – אבל לא הפסקתי. חזרתי. שוב רצתי. שוב ירדתי במשקל. ואני במגמה של השתפרות בעזרת השם.

בשלב מסוים – נגמרה התוכנית. זאת אומרת שעשינו לה עוד הארכה אחת ואחרי עוד אחת ואז בועז אמר שככה זה – בעיקרון התוכנית אימונים היא לקראת ריצה מסוימת. לקראת תחרות. ואם הגעת ליעדים שלך אתה יכול לעבור לתוכנית שימור. אז עכשיו אני בתוכנית שימור. זאת בעצם תוכנית בלי תוכנית.

אז מה עזרה לי התוכנית ריצה? היא עזרה לי לצאת ממצב מסוים של תקיעות וחוסר תקווה בנוגע ליכולת לרוץ והביאה אותי לנקודה אחרת. היא הביאה אותי לנקודה שאני מאמין שאני יכול לרוץ. לא רק מאמין בדעת אלא גם רואה את זה בשטח. בהתחלה – לקחת מכנסי ריצה ונעלי ריצה ופשוט לצאת לריצה של חצי שעה ארבעים דקות היה נראה לי מאמץ רציני ואתגר – היום זה דבר מאוד קליל וקטן. באותה הנקודה – התוכנית, המסגרת, כבר לא היתה נחוצה. זאת כמו סירה שעוברים איתה את הנהר ומשאירים אותה בגדה השניה וממשיכים ברגל – בלי לסחוב אותה על הראש.

רבי נחמן מדבר הרבה על הרצון, על הכיסופים ומצד שני מזהיר הרבה מריבוי אור. ריבוי אור הוא מצב שאדם כל כך מרגיש חסר, כל כך מרגיש מרוחק – שהוא מנסה לשאוב את כל האור אליו בבת אחת ומתפרק.

זה כמו מישהו שכל כך רוצה לרוץ שיוצא לריצה של שעתיים והורס לעצמו את הרגלים, הברכיים והגב. אבל זה יכול להיות טוב לרוץ אז למה קרה לו מה שקרה לו? כי הוא לא בנה. זה שהיה לו רצון גדול זה טוב אבל הוא צריך לצמצם את הרצון. איך מצמצמים? על ידי תוכנית ועל ידי התמדת מעשים קטנים פעם אחר פעם.

אבל זה לא רק העניין של כושר – זה בעיקר העניין שיש לכל אחד דברים שהוא מאמין שהוא או היא לא יכולים לעשות. זה נראה לנו כל כך גדול, כל כך מרוחק שבכלל אין סיכוי. וזה באמת הדבר המדהים שקרה עם תוכנית הריצה – היא הביאה אותי להאמין שאני יכול לעבור דרך קירות שלא האמנתי שאני יכול לעבור דרכם. אני? השמנמן משיעור התעמלות שחיפש תמיד פטורים להביא לסמל שלו בטירונות? אני זה שבקושי יכול לזוז? אני רץ? פשוט בלתי יאמן. אבל עכשיו זה ייאמן.

האם אתחיל עכשיו תוכנית חדשה? יכול להיות שכן. ויכול להיות שאקח גם את הלקחים של התוכנית ריצה לאזורים אחרים בחיים שלי. אזורים שצריכים שיפור מתמיד ויומיומי.