חצי שנה לפני מותו מחליט רבי נחמן לעבור לאומן. מה מיוחד שם? למה דווקא לעבור לאומן? איזה תיקוני נשמות בחר לעשות דווקא באומן? ארבעים שנה לפני כן נרצחו ובותרו גופותיהם של 30,000 יהודים באומן. סתם. בגלל שהם היו יהודים. הסיפור המצמרר הזה חוזר אלינו כמו חלום בלהות בהיסטוריה האנושית. או שמא – בהיסטוריה הלא אנושית.

אנטישמיות ללא גבולות.

"אל תשאל איזה קטע. היית צריך לראות את האוקראיני הזקן הזה משתולל ברחובות."
מאיפה הוא מביא את הסיפורים האלה? חשבתי לעצמי.
"נו. מה הפעם?" שאלתי בחיוך

"אז ככה, נסענו לראש השנה…" הוא פתח בדרמטיות. ידעתי את ההמשך – לאומן, לאן עוד הוא יכול לנסוע בראש השנה? רק לאומן.
"לאומן." אישר וחייך חזרה. "בקיצור, ברחוב ליד הציון [קברו של רבי נחמן] ראינו איזה אוקראיני זקן, הוא הסתכל עלינו והתחיל לצעוק: יהודים, יהודים, תהרגו אותם!"

"נו, בסדר, זקן שיכור וסנילי. תקוע בשוחות במלחמת העולם. ואז..? יצא מהקטע? התפקח מהוודקה?"

"איזה וודקה? הבנאדם התחיל לרוץ כמו משוגע, הוא תפס את השוטרים האוקראינים במדים והצביע עלינו, תירו בהם! תירו בהם! הם פה, כולם, אפשר להרוג את כולם בבת אחת! השוטרים לא הגיבו. פשוט עמדו שם כמו פסלים עד שהלך משם."

"וואו. לא יאמן אה? הוא לא קלט שהשואה עברה? הוא עדיין תקוע ברצח והשנאה הזאת?"

"תאמין לי. הרבה מהם תקועים. רק שעכשיו הם צריכים לשרת אותנו. במקום להרוג אותנו הם צריכים להגן עלינו. היית מאמין?"

הסיפור שלו הזכיר לי שלפי עדויות, האוקראינים בשואה היו לא פחות גרועים מהנאצים. אולי אפילו יותר. מספרים שהם פשוט חיכו לרגע והתנפלו על היהודים. שנאה של מאות שנים התפרצה. ולא בפעם הראשונה.

זה גם הזכיר לי שכשלמדתי מדרשים על הסבל שעבר העם היהודי במצרים והעינויים המוזרים שעברו שם, היה לי כמעט בלתי אפשרי להאמין שהיתה כזאת אכזריות. אפילו אמרתי לחבר – אם לא היתה השואה, היה לי קשה להאמין שאפשר להיות כאלה אכזריים.

אבל השואה, האירוע הטראומטי ביותר של ניסיון חיסול והשמדת העם היהודי, לא היה אירוע חד פעמי. העם היהודי סבל הרבה פוגרומים. אחד הקשים היה דווקא באומן. עיר שהיום נתפסת כמקום בו מגיעים אלפי יהודים לחגוג את ראש השנה. עיר שהיום מסמלת תקומה רוחנית. מקום שעבור הרבה מהווה נקודת מפנה חיובית בחיפוש הרוחני.

הטבח באומן. קבר האחים הענק.

לפני כמעט מאתיים וחמישים שנה בוצע פוגרום נורא על ידי הפולנים והאוקראינים באומן. מעל 30,000 יהודים – ילדים, נשים וטף – נרצחו באכזריות רק משום היותם יהודים. שלושה ימי פורענות, ה' ו' ו – ז' בתמוז גבו מחיר כבד.

רק מעטים מתושבי העיר שהתחבאו שרדו את הטבח הנורא, אחד הניצולים רבי דוד חזן כתב את "קינת אומן" ובה הוא מתאר : "ביום ההוא בא מספר ההרוגים ערך שלושים אלף נפשות מישראל, יזכרם אלהינו לטובה עם שאר צדיקי עולם וינקום דמם השפוך בימינו לעינינו, ולרחם על פליטתינו, ומהר ויחיש לגאלנו, על ידי משיח צדקינו, ותבנה בית מקדשינו, במהרה בימינו, אמן ואמן."

כמעט 40 שנה מאוחר יותר, כחצי שנה לפני מותו קבע רבי נחמן מברסלב את משכנו בעיר אומן. כאשר נפטר נקבר בבית העלמין שהוא קבר האחים הענק של עשרות אלפי יהודים מאותו הטבח בחלקת הילדים. מספרים שהיו שניסו לחטוף את גופתו ולהעלותה לארץ וכאשר חפרו מתחת לקבר נתקלו בשרידי עצמות של ילדים.

למה הוא הגיע דווקא לאומן? איזה תיקונים רוחניים עשה שם? מדוע נקבר דווקא בקבר האחים הזה?

רבי נחמן מתקן את נשמות המתים.

לפני מותו סיפר רבי נחמן לתלמידו הנאמן רבי נתן שהוא עוסק בעיקר בתיקון נשמות ערטילאיות. תיקון נשמות נפטרים שאינן בגוף, רבי נחמן קבל לפניו ואמר – את המתים הרבה יותר קל לתקן. הם כבר רואים את האמת. אתם – בעלי הבחירה, איתכם הרבה יותר קשה לעבוד! הוא סיפר לו שיותר קל לתקן אלף נשמות של נפטרים מאשר להצליח לעבוד עם בעל בחירה אחד.

קל לנו הרבה פעמים לחשוב על עצמנו, על הרוחניות שלנו, על המצב שלנו אבל העבודה שלנו לא נגמרת רק בנו. גם אם השלום מתחיל בתוכי – הוא ממשיך הרבה מעבר אלי. אם אין אני אני לי – מי לי? ואם אני לעצמי – מה אני? אומר הלל הזקן. אם אני רק לעצמי, אם אני לא חלק, מה אני? פעם שמעתי מישהו שאמר בהרצאה, אתם רוצים לדעת מה המצב של מישהו במדיטציה? אם הוא "התקדם"? תשאלו את אמא שלו. בסופו של דבר, התהליך הרוחני צריך להביא את הפירות שלו לכל מי שאנחנו קשורים אליו. גם אם אנחנו רחוקים מזה – לפחות זה הכיוון.

יום השואה. רק המחשבה על מה שעברו מעבירה בי צמרמורות. קשה בכלל להתחבר לזה. מי רוצה להרגיש את כל הכאב הזה? איך מכילים את הרשע הזה בלי להתפוצץ?

הרבה פעמים ביום השואה אנשים אומרים – עוד פעם? יאללה עזוב אותי, תן לשמוח. עוד פעם להזכר בשואה הזאת? עוד פעם להכנס לעצבות ודכאון? הכוונה היא לא להכנס לדיכאון, אלא לא להתנתק. להיות מחובר. יש לנו פה שלשלת של דורות, אנחנו עושים מה שאנחנו יכולים כדי לעזור לנשמות הנפטרים.

כל אחד שרוצה מוזמן לקחת על עצמו משהו קטן, משהו ביום השואה הזה לעילוי נשמה של יהודי יקר שנטבח באכזריות בשואה או בפרעות והפוגרומים. לא להתנתק. להיות חלק.

זה עניין של כוונה, איך אני גם תורם? מה אני עושה כדי להוסיף עוד טיפה אור? התשובות נמצאות בתוכנו. אם אנחנו רק מוכנים להקשיב, מוכנים רק לשמוע מה באמת קורה בפנים – יפתח לנו עולם ומלואו. אם אנחנו מוכנים להתחבר לשואה הפנימית שלנו, לכאב היוקד, נוכל להרגיש גם את הזולת. שמעתי מטפל מוכשר שאמר שריפוי הוא הכרה מוחשית בסבל שעברנו.

להכנס לתוך הכאב, לתוך החושך ולהאיר.

רבי נחמן בחר להכנס לתוך הכאב, לתוך החושך ולהפיץ שם את האור. בכלל תנועת החסידות עוסקת רבות בהבאת האור האלוקי לתוך המציאות הקשה של העולם הזה. לא לברוח מהעולם אלא להפך – להכנס לתוך החושך ושם להפיץ אור.

כותב רבי נתן בספר חיי מוהר"ן: " ומאז דבר הרבה מעניין תיקון הנשמות, ובפרט אחר שבא מלמברג בפרט בכניסתו לאומין, שכל כניסתו לשם ומה שבחר להסתלק שם ולשכב שם הכל היה מחמת זה בשביל תיקון הנשמות הצריכים תיקון מכמה מאות שנים. כי שם באומין נהרגו נפשות רבות בלי שעור, וכמה ילדים אלפים ורבבות, שנהרגו קדם זמנן וכו'."

אבל לא רק רבי נחמן מתקן באומן את אותן הנשמות. כל אחד מאיתנו יכול לשנות, יכול לתקן. כל שנה מגיעים עשרות אלפי יהודים לאומן בראש השנה ועוד אלפים לאורך השנה. הם עוסקים בתפילות, התכווננות, לימוד והתקדשות. לא צריך להיות צדיק כדי להשפיע ולשנות את העולם. רבי נחמן מסביר שבלי קשר לרמתך הרוחנית, אתה יכול להשפיע. בכל מקום שאתה מגיע אליו, אתה יכול לעשות משהו, אפילו קטן, משהו עם משמעות רוחנית שיכול להכניס לשם קדושה. אם אתה מכניס לשם אור רוחני – אתה מתקן את הניצוצות שכלואים שם. אתה מעלה את המקום מבחינה רוחנית.

אומרים שבשנים האחרונות מגיעים עד כ30,000 איש לראש השנה באומן. מספר מקרי?