שבועות – החתונה הגדולה

היינו ביחד כאחד. כאיש אחד. עמדנו מול ההר הבוער. ובערנו ביחד. בערנו ברצון ובכיסופים לאחדות עם מי שאמר והיה העולם. עמדנו רוטטים וחיכינו. חיכינו כמעט 50 יום. ספרנו כל יום מהרגע שיצאנו ממצרים – מבית העבדים המקולל הזה.

זה היה כל כך טוב כל הביחד הזה. וזה לא היה בטעות. זה היה תנאי מקדים – אם אין אחדות, אין תורה. אם אין חיבור בין כל חלקי העם – לא תקבלו כלום. זאת אומרת, אולי תקבלו פירורים. אבל לא תקבלו את 'הענין המרכזי'.

זה לא שינה מי אתה ומה אתה. אתה פה, עומד לידי ואנחנו שנינו אותו הדבר. מחכים. ממתינים לאור האינסופי שיפלח את ליבנו ויקרע את כל הרקיעים, ואת כל ההסתרות ויגלה שאין. פשוט אין עוד מלבדו. זה היה הדבר הדרמטי ביותר שקרה בעולם שלנו, והיינו בו ביחד – כולם. איש בל יעדר.

אנחנו סופרים את ספירת העומר – 50 יום. ידוע שמתחילת ימי העומר עד ל"ג בעומר מתו 24,000 תלמידי רבי עקיבא כי לא נהגו כבוד זה בזה. זה בדיוק ההיפך מהאחדות, ההיפך מחיבור. לא נהגו כבוד זה בזה – והם היו תלמידי חכמים גדולים, הם היו אנשים אדירים. אבל להיות איש גדול לא מגן כנגד האגו, לא מגן מנפרדות. כתוב: כל הגדול מחברו, יצרו גדול ממנו. ככל שאני גדול יותר, כך הסכנה שאני ארגיש שאני "יודע" ואתה קטן ממני.

להמשך הכתבה : שבועות – החתונה הגדולה – חלק ב'