להתחלת הכתבה : שבועות – החתונה הגדולה חלק א'

גם עכשיו אנחנו סופרים. אבל כמה אנחנו משקיעים בביחד הזה? כמה אנחנו באמת מוכנים להיות כאיש אחד יחד? או לחילופין כמה אנחנו מושקעים בכל הפילוגים, בכל החצרות, בכל המחלוקות? כמה אנחנו מושקעים ב"אני צודק" והוא טועה?

אחד מתלמידיו של רבי נחמן אמר פעם שכל אחד מאמין שהוא בונה עולמות וחברו מחריב עולמות. שהוא עושה טוב וחברו מנסה להרוס את כל הטוב שבעולם. כל אחד באמת ובתמים מאמין שהדרך שלו היא לא רק  הדרך הנכונה אלא הדרך היחידה. זה אחד ההסברים ללא נהגו כבוד זה בזה – אני יכול לא להסכים עם הדרך שלך. אני יכול לא לקבל את הדברים – אבל זה לא אומר שאני לא אכבד אותך. אם הדרך שלך מיוסדת בקדושה, אם הדרך שלך היא דרך של רצון להתעלות רוחנית, דרך לעזור לעצמך ולסובבים אותך – למה שלא אכבד אותך? למה שלא אקבל אותך? ואם אפשר – אקבל ממך?

כתוב שכל יהודי יש לו אות בספר התורה. כל יהודי שורש נשמתו מחובר לאחת מהאותיות. 600,000 שורשים המביאים לתורה אחת ומאוחדת. מסבירים בחסידות שאם אתה דוחה יהודי אחר, אתה פוגם באות בספר התורה. וספר תורה שפגומה בו אות אחת – הוא ספר תורה פסול!

אם אתה פוסל יהודי אחד, פסלת את כל הספר.

הבעל שם טוב הקדוש, שבשבועות הקרוב ימלאו בדיוק 250 שנה לפטירתו הביא מושג שנקרא שלוש אהבות לעולם. אהבת התורה, אהבת ה' ואהבת ישראל. הוא הסביר שאלו שלושה שבילים להגיע. והשבילים קשורים ומתחברים. אהבת ה': התעלות דרך התקשרות לבורא העולם. התבודדות, תפילה, רצון לדבקות. אהבת ישראל: לאהוב כל יהודי, בכל צורה ובכל אופן. לאהוב את הנקודה הפנימית שלו, את הנקודה הנשמתית שלו. ואהבת התורה: אהבת החיבור בין עם ישראל לקדוש ברוך הוא דרך התורה הקדושה.

כל אחד והנקודה שמאירה לו כדי להכנס פנימה. כדי להיות פנימי יותר. יכול להיות שלי מאירה נקודה מסויימת ולך מאירה נקודה אחרת אבל בסופו של דבר נגיע לאותו המקום! הזוהר הקדוש כותב "קודשא בריך הוא, אוריתא וישראל חד הוא" כתוב שם שכביכול הקדוש ברוך הוא, התורה הקדושה ועם ישראל הם אחד. מימדים שונים בהויה.

הלואי שנזכה שוב לעמוד אחד ליד השני. שנזכה להאיר אחד בשני את הנקודה המיוחדת שלנו. שנזכה לקבל אחד מהשני מה שאנחנו צריכים ושלא נשכח – חג שבועות הוא בעצם חג האהבה. חג החיבור. החיבור ביננו לבין עצמנו, החיבור ביננו לבין בורא העולם והחיבור שלנו עם התורה הקדושה. כל אחד ומה שהוא צריך – כמה שהוא צריך ואיך שהוא צריך את זה.

אם נבוא לחתונה הגדולה, לחג השבועות הקרב ובא בתודעה הזאת – בתודעת השלמות, בתודעת האחדות – נוכל בעזרת השם לטעום טעם חדש. טעם של התחדשות. טעם חדש ועם זאת מוכר מאותה האחדות, מאותה אהבה אין סופית שהיינו שרויים בה. אותה אהבה שטיהרה אותנו לגמרי וזיככה אותנו עד שנעשנו כלי לקבלת השכינה.

מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה ונהרות לא ישטפוה (שיר השירים).