רצון – הבעירה וההמתנה או: להכיל את התסכול

הרבה אנשים כיבו את הרצון. הוא מעצבן. הוא מפריע. הוא בוער בפנים. ואם אני לא יכול להגשים את זה עכשיו אז למה להסתבך?

אפשר לראות את זה הרבה פעמים במערכות יחסים כושלות, אצל עובדים ממורמרים שלא מתקדמים אבל גם לא מתפטרים או אצל אנשים שלפני עשרים שנה עוד היה להם זיק בעיניים אבל עכשיו הם משפילים אותם. אין מה לעשות הם יסבירו לך. ככה זה העולם. זאת המציאות. אין ברירה. עשיתי מה שעשיתי ועכשיו… עכשיו? מה קורה איתו עכשיו? עכשיו הוא מקפל את הזנב ונכנע למה שקורה.

תראה – היא בסך הכל בסדר. הוא ינסה להסביר. או – העבודה הזאת היא ממש לא מה שרציתי אבל התנאים.. בסך הכל התנאים טובים. אפילו יש אוטו מהחברה!

אבל מה *אתה* רוצה? לא מה *היא* רוצה, או מה הבוס רוצה? מה אתה רוצה? איפה הרצון הבוער שלך? איפה התשוקה להגשים את החלום העיסקי שהיתה לך? שכחת? אולי נרדמת?

קשה. זה קשה לרצות. זה קשה להחזיק ברצון מול עולם שלא תמיד יכול לתת לך את מה שאתה רוצה. אז הרבה פעמים – האדם נכנע. אם אני לא יכול להשיג כרגע את מה שאני רוצה – פשוט לא ארצה יותר. הגיוני לא?

לא. זה לא הגיוני. והכשל הלוגי פה הוא שאנחנו כל הזמן מחברים בטעות בין רצון לבין ה"עובדות בשטח". אנחנו חושבים שלרצות משהו אומר שאני מיד רץ ליישם את זה. אם אני רוצה משהו אני חייב לפעול בשטח. וזאת טעות!

אני יכול לרצות ולהחזיק ברצון. להרגיש את הבעירה הפנימית. להרגיש את הפער בין מה שאני רוצה לבין מה שנמצא ממולי. ולהמתין.

ההמתנה היא סוד מתוק. היא הסוד של הבשלת הפרי. אתה רוצה? יופי! תמשיך לרצות רק אל תכריח את זה. אל תנסה לכפות את הרצון שלך על הסביבה כי אז תיפול. כמו שאתה בטח נוכחת בעבר.

מי שמנסה לפתוח שושנה בכח נשאר עם פרח מרוט ומת ללא כל חן. צריך לחכות. צריך לתת לשושנה הזדמנות לפרוח. כן – צריך להשקות אותה. צריך לטפח אותה. צריך לרצות ולחכות לראות אותה בשלה ופתוחה אבל אי אפשר לבוא בכח לפתוח את העלי כותרת שלה.