מנהטן, איסט וילג', יום הכיפורים 2002. בשרוואל לבן, כיפה לבנה ענקית, שיער ארוך ומחרוזת פנינים אדומות הוא פוסע לראשונה לכיוון בית הכנסת הרפורמי המקומי

"אתה בא ביום כיפור לבית הכנסת?", שאלתי את אריק. "בית כנסת?", הוא שאל בפליאה. "למה? מה עשיתי? עשיתי רק טוב השנה!" – הוסיף בחיוך מלגלג. הסתכלתי עליו ולא ידעתי מה להגיד. האמת היא שהפעם הקודמת שבה הייתי בבית הכנסת ביום הכיפורים הייתה איזה 15 שנה לפני כן.

מה פתאום אני הולך לבית כנסת ביום כיפור? לא יודע. זה היה חלק מרצף דברים שעברו עליי באותה תקופה, והסביבה בניו יורק, בניגוד לזו שהיתה לי אז בישראל – תמכה בזה. בעיקר האמריקאים. מבחינתם, זה דבר תרבותי שיהודים עושים. זה לא משהו שאיים עליהם, או על הזהות שלהם. אז לאיש  לא היה אכפת. להפך, זה נשמע להם כמו משהו אקזוטי. מבחינתי זה היה מאוד נוח. סופסוף ללכת לבית כנסת מחובר לעצמי, בלי לחשוב על הפער החילוני-חרדי. בלי לקבל תיוג של קבוצה כזאת או אחרת, של אסור או מותר. לעשות את זה כי אני רוצה, כי אני  מרגיש שזה חשוב לי עכשיו.

2002. יום כיפור, מנהטן, איסט וילג', כביש הומה מכוניות. אני מפלס את דרכי בזהירות אל עבר בית הכנסת, שמתגלה כרפורמי. בפתח עומד שומר גבוה וחסון, שחור. הוא מסתכל עליי. סביבי יהודים אמריקאים לבושים בחליפות הטובות שלהם, ואני בשרוול לבן, חולצה לבנה, מחרוזת פנינים אדומות, שיער ארוך מעט, מחומצן מהשמש, וכיפה לבנה ענקית שקניתי ממוסלמי שמכר קטורות באחת הסמטאות הקטנות של הוויליג'.

"איי.די. פליז", אמר השומר בקשיחות. תעודת זהות? מאיפה אני מביא לו עכשיו אחת כזאת? בקושי הבאתי אתי סידור, כי לא היו כיסים בשרוול ההוא. "אני מישראל", אמרתי לו בגאווה. זה לא כל כך עניין אותו. "תקשיב", אמרתי לו בדמעות, "בכל העולם רודפים אותנו. סופסוף הגעתי לבית כנסת, לא תיתן לי להיכנס? לכאן אני לא יכול להיכנס? אז לאן כן?". הוא מצמץ קלות בעיניו ואמר שיכניס אותי, אבל יבדוק עם הנהלת בית הכנסת אם הוא יכול להשאיר אותי בפנים.

נכנסתי. הייתי זקוק לכמה רגעים כדי להירגע, ואז מצאתי את עצמי מנסה, לראשונה, להתפלל מתוך סידור. לא ממש ידעתי מאיפה להתחיל ולאן התפילה הזאת אמורה ללכת. בתוך כמה דקות הגיע השומר. הבנתי מהמבט בעיניים שלו את מה שהוא הולך להגיד לי. איזה באסה. נגררתי אחריו החוצה. מזל שגרתי קרוב, אז החלטתי בכל זאת ללכת הביתה ולהביא את הדרכון שלי.

 להמשך המאמר: רפורמה במנהטן: יום הכיפורים הראשון של רן ובר – חלק 2