newbלתחילת המאמר: רפורמה במנהטן: יום הכיפורים הראשון של רן ובר – חלק 1
אני חוצה כביש רב מסלולי הומה מכוניות, בדרך הביתה, ושומע
קריאות מאחוריי. מתברר שהחזנית של בית הכנסת רדפה אחרי. "תקשיב, אני ממש מצטערת", היא קראה. " ראיתי שאתה עוזב. זאת הייתה אי הבנה ענקית. אתה יכול להיכנס, דיברתי עם השומר". ניסיתי להרגיע אותה שזה בסדר, שאני הולך להביא את הדרכון. "בבקשה, בבקשה רק תחזור. אני כל כך מצטערת". הסתכלתי עליה. וואוו. למישהו איכפת. זה ממש חימם לי את הלב.
כשחזרתי לבית הכנסת היא אמרה ששמעה מהשומר שאני מישראל, ושאם אסכים לקרוא אחר כך את התפילה לשלום החיילים היא מאוד תשמח. הודיתי לה וחזרתי למחזור התפילה. הגענו לקטע של הווידוי. "תבוא לפניך תפילתנו ואל תתעלם מתחינתנו, שאין אנו עזי פנים וקשיי עורף לומר לפניך, השם אלוקינו ואלוקי אבותינו, צדיקים אנחנו ולא חטאנו, אבל אנחנו ואבותינו חטאנו". נזכרתי ישר באריק מתחילת הסיפור, שאמר: "אני? רק טוב עשיתי השנה", ודמעות התחילו להיקוות בעיני. אין אנחנו עזי פנים וקשי עורף…
זה אני, זה מה שקורה לי
חזרתי לווידוי. קראתי "אשמנו", והכיתי באגרוף על חזי. "בגדנו", ושוב הכיתי בלבי. זה הרגיש כמו דפיקות על דלת עתיקה, על שער לא ידוע. דמעות המשיכו להציף את עיני, עד שהפכו לזרם. לא היה אכפת לי מכל האמריקאים המנומסים שעמדו מסביבי. רק אני ואתה פה. רק אני ובורא עולם. נמאס לי לחשוב מה אומרים עליי. נמאס לי לתכנן ולהיות מדויק. זה אני וזה מה שקורה לי.
החוויה היתה עמוקה ולא מוכרת. עצם זה שלא הכרתי שם איש דווקא עזר לי. עזר לי להיות עם עצמי, עם התחושות והמחשבות. היתה שם פשטות. באתי להתחבר, והרגשתי חיבור וקשר. בעבר, כשניסיתי בארץ ללכת לבתי כנסת, תמיד הרגשתי ניכור. וזרות. תמיד הרגשתי שלאיש לא באמת אכפת.
זה מדהים שבדרך כלל אתה מרגיש יותר זרות בסביבת אלו שאתה אמור להיות קרוב אליהם. זאת אומרת, כשאתה ישראלי ביפן וכולם יפנים, יש זרות, אבל כשאתה ישראלי ביפן ונכנס למסעדה שכולם בה ישראלים, אבל משתייכים לתת-תרבות שאתה לא מחובר אליה, אתה יכול להרגיש זרות עוד יותר גדולה. אתה יכול להרגיש ביתר שאת את הכאב של חוסר הקשר.
היתה הפסקה, ופגשתי בחדר צדדי את ג'ו. הכרתי אותו מאחד ממעגלי המטפלים. "מה אתה עושה פה, ג'ו?" הוא לא נראה כל כך דתי בחיי היומיום. אה. ג'ו היה גיי. נראה שזה היה אחד המקומות היחידים בעיר שבהם הרגיש בנוח להתפלל ביום הכיפורים. אחר כך החזנית הזמינה אותי לשאת את התפילה על החיילים. זה היה מאוד מרגש. הרגשתי גם כל כך זר ומרוחק. ישראלי בניו יורק, בבית הכנסת הרפורמי במנהטן. מה אני עושה פה?
כשאני מסתכל על זה עכשיו, זה מדהים אותי. היום בטח לא הייתי הולך להתפלל בבית כנסת רפורמי, אבל אז זה היה הדבר היחידי האפשרי מבחינתי. האם זה טוב או רע? לא נכנסתי לזה. תודה על כל הדברים המופלאים שעברתי עד כה.
תגובות