מכירים את התחושה של – ממש אין לי כח לשיחה הזאת? פעמים יש שיחה שצריך לעשות עם מישהו ופשוט אי אפשר למצוא את הכוחות הפנימיים להגיד לו מה שבאמת רוצים להגיד. זאת אומרת – רוצים להגיד את האמת אבל ברגע האחרון מתחמקים ואומרים משהו אחר.

זה מגיע מאיזה אי-נעימות פנימית, מפחד לפגוע, מפחד שיקרא משהו נורא. במילים אחרות: ריצוי. אני מפחד להגיד את האמת אז אני אומר רק דברים נוחים ו"פוליטיקלי קורקט".

לא שזה לא טוב לפעמים להציג דברים בצורה מאוזנת או אפילו להבליג על דברים שמפריעים. השאלה היא – האם זה נעשה מתוך בחירה? האם יש לי גם אפשרות אחרת? או האם אני נעול בתוך הפתרון הזה של חיוך והחלקת המציאות כבר מגיל 3? האם אני יכול לבחור אחרת או שאני נעול באוטומט שלי?

לפעמים מגיע רגע של אמת שהאדם אומר – לא משנה מאיפה אני בא, ולא משנה מה עשיתי עד עכשיו, ואיך הייתי עד עכשיו. אפילו לא מעניין אותי כרגע מה יקרה. אני לא מוכן להקשיב לפחד. אני רוצה להקשיב לאמת הפנימית שלי. ובוחר להגיד אמת.

המשך קריאה: הבחירה בידנו. וואו.