זהו. זה עיקר העבודה בראש השנה. להמליך את המלך. להמליך את הקדוש ברוך הוא עלינו. לבחור בטוב – לזכר שזה העניין. לצאת מהאני.

הרבה אנשים מדברים על ביטול האני. אבל ביטול "למי"? למי ולמה אתה מתבטל? כשאתה מתבטל אתה צריך להתבטל למשהו אחרת אתה פשוט מחפש לפרוק גבולות. להתבטל זה להפך… זה לקבל גבולות. זה לקבל מידה. לקבל דין – וזה אולי יום הדין מהבחינה הפנימית. היום שבו מקבלים את זה שיש דין ויש דיין בעולם. היום שנזכרים שהמלך פה.

כשאנשים מדברים על ביטול האני אבל לא מוכנים לשאת בשום עול חיצוני – הם מגיעים הרבה פעמים להפקרות. הפקרות בתחומים רבים בחיים. הם אולי טוענים שהם "מוארים" אבל זה לא מסתדר עם מה שקורה "בקרקע". אם אין לך אני – אז למה אתה מתעצבן על ההוא שלא החזיר לך עודף מספיק מהר?

ביטול הוא הרכנת ראש. הוא הבנת החלקיות. הוא הבנת המקום החלקי. הוא קבלת התמונה הגדולה. זה דבר שיכול להיות מאוד משמח אבל צריך להבין שיש פה שינוי רדיקאלי במרכז הקיום – מהו המרכז? אני או הקב"ה?

המלכת המלך מלשון מלכות. המלכות היא הספירה האחרונה שבה מתבטאים כל האורות הרוחניים שמגיעים מהספירות העליונות. אני רוצה לקשר את המלכות חזרה לשורשה. אני רוצה שמה שמוציא את הדברים לידי ביצוע יהיה קשור לראשית המחשבה – סוף מעשה במחשבה תחילה. אני רוצה לחזור ולחבר את הפנימיות לחיצוניות.

ראש השנה – היום שאני מזכיר לעצמי על מה מדובר פה בכלל. מהו המרכז של הדברים. ואז אפשר להתחבר לעצמי, לקב"ה, לכלל עם ישראל – עם תפיסה רחבה יותר. עם תפיסה שאנחנו פה כולנו במסע הזה ביחד. המסע להביא עוד ועוד טוב לתוך העולם. להביא עוד ועוד אור.

אנשים מדברים על זה שישראל זה עם סגולה, אור לגויים וכיוב' ושואלים בכעס – זה אור זה? כן! זה אור. רוצה להביא אור? תפדל. תביא. מישהו עוצר אותך? למה אנחנו תמיד מאשימים את האחר? למה? כי אין לנו רצון לקחת אחריות על המעשים של עצמנו. באמת, עם ישראל הוא עם סגולה, הוא אור לגויים – לא כתחושת חשיבות עצמית וגאווה אלא בהבנה של התפקיד שלנו בעולם. זה הבנה שיש בה הרבה אחריות.

כדי בכלל להתחיל לדבר על להביא אור, להביא טוב – צריך האדם לברר טוב טוב לעצמו מהו מקור הטוב? מהו הטוב בעולם. ולשים אותו במרכז המודעות שלו.

בראש השנה – זאת ההזדמנות שלנו להזכר בטוב הזה. בקדושה הזאת. ולהמליך אותו – לשים את הקב"ה במרכז המודעות. אפילו רק לראש השנה. אפילו אם רוב השנה אנחנו תקועים בתוך הבלי החומר או הבילבולים והדמיונות. יש לנו יום אחד – ואי אפשר לקחת לנו את זה. יום של לשים את הדברים לפי הסדר הפנימי העמוק שלהם.

שנזכה לזכור – מי המרכז של הכל.