newbלתחילת המאמר: צריך להיות מואר: תחנה שנייה, סיני – חלק 1
הימים מזדחלים בקצב סיני, דממה עמוקה מקיפה את החוף והחושות הפזורות בו. אנשים יפים ושזופים הולכים לאט ביניהן, לבושים לבן, יחפים. באחד הערבים הגיע אורח לא צפוי מבחוץ. קראו לו ארז והיתה בו איכות אחרת מהחבורה שלנו, כמו ירושלמי או משהו כזה. אחרי הסטסנג נשארנו לשבת והוא ניגן ושר לנו על הגיטרה שירים ששייכים לזמן ומקום אחר. שיר המעלות ממעמקים קראתיך ה'. המילים הרעידו מיתרים חבויים בלב, נשאו אותנו למימד טהור, מקודש. אחרי ההופעה אמר לי נירג'ה שהוא מכיר אותו מהקיבוץ של בן דוד שלו וגם הוא מואר. בבת אחת המתיקות הפכה למרירות. אם הוא גם מואר וגם – טיוהר, אנמיקה, שי והרסיטה. את מי זה משאיר חוץ ממני ועוד איזה ילדה בת עשרים מראשון לציון? עוד מעט יגידו לי שגם אבו מוחמד במוארים ואני אוכל להכנס לחושה ולסגור סופית את האור. באמת יש לו מבט חזק כזה לאבו מוחמד.
הכל מתנקז לנקודה אחת – אתה מואר או לא? מסתבר שלא. אז מה אתה שווה? אתה סתם סיקר. סתם מחפש רוחני. אתה בתחתית שרשרת המזון הניו אייג'ית. מה אתה חושב לעצמך? מי בכלל נתן לך רשות לדבר? אתה לא יודע שרק מורים מוארים יכולים לדבר? יותר טוב שתשתוק, אולי ככה תגיע.
אוף. שנים של ציפיה הופכות לגל גדול של יאוש שמציף אותי. אף פעם לא הגדרתי את זה ככה. חשבתי שאני חי את החיים. ריטריטים של שתיקה, מסיבות, סטסנגים, פגישות אקראיות עם היקום. בליס, שמיס.
ואז בא רבי נחמן ואמר – אתה רק צריך לרצות. אף אחד לא מצפה ממך להגיע. הכל בסדר כמו שהוא אבל תמשיך לרצות. אל תוותר על הרצון שלך – לא משנה מה שיקרה. וואו. זה היה כמו טיפות גשם על אדמה חרבה.
בעצם הרצון להגיע להארה הוא הרצון של האני הנפרד. אבל הוא גם הפוך מהאני הנפרד. הוא רצון שמגיע ממקום עמוק יותר, אבל אם אני לחוץ "להגשים אותו" (זאת אומרת במילים אחרות, לגשם אותו, להפוך אותו למשהו גשמי, למשהו מוחשי) אני שוב תקוע באותו המירוץ. אז הפסדתי.
אם אני נותן לו להיות ופשוט נושם לתוכו אז אני חי. אני רוצה לגלות את המציאות האמיתית מאחורי האפרוריות השוחקת של החיים בטח שאני לא מתפשר על השטחיות התפלה שמגישים לי. אני לא מוותר על הרצון לבקוע רקיעים. אבל גם אני חייב להרפות כי אין לי מה לעשות. רק להתפלל על זה. ואם אני אמות לפני ש"אגיע" – זה גם ממש בסדר כי לא עמדתי בתחנה כל החיים. המשכתי ללכת או לעצור לפעמים, להסתכל מסביב, לראות אולי יש משהו שאני יכול לעשות כדי לעשות את העולם הזה יותר טוב ממה שמצאתי אותו.
העפתי שוב מבט שואל אל עבר המטבח. סעיד אמר שיביא לי את הדג כבר לפני שעה. אחלה דג הוא אמר. בינתיים לא נראה שמשהו קורה שם. מדי פעם יוצא מישהו עם שתי כוסות תה חם או צלחת צ'יפס. סעיד לא נצפה באיזור. אני חושב על הדג הזה. מתי הוא יגיע? הוא בכלל יגיע? אולי סעיד נסע לנואיבה ושכח ממני? ניערתי את עצמי וקמתי. אני לא יכול יותר עם הציפייה הזאת. שיחנק סעיד וההארה שלו.
הסתכלתי אל האופק האדמדם מעבר לים ושאלתי שנורקל ומסכה מחבר. נכנסתי לתוך המים הקרירים וצפתי בין הדגים. הארה, נירוונה, קוקה קולה, לא אכפת לי – הדגים האדומים והכחולים היו פשוט משהו מדהים.
תגובות