פרשת שמיני – נדב ואביהוא, אש זרה – אשר לא צוה אותם / רן ובר

מפרשת שמיני אנחנו לומדים על נדב ואביהוא, שני צדיקים, בניו של אהרן הכהן ועל החטא של הקרבת אש זרה. מהו בעצם החטא שלהם? מה היתה הטעות?

ראשית צריך להזהר כשמדברים בצדיקים גדולים כאלו. אין לנו למעשה תפיסה ומושג בגודלם ובמעשיהם, אולם תורה באה ללמד אותנו – ואנחנו צריכים ללמוד מהסיפור שלהם על עצמנו. לכן כל מה שנכתוב ונדבר יהיה בבחינה של מה שאנחנו לוקחים בנקודה עדינה ממה שמספרת התורה – לתוך החיים שלנו.

נדב ואביהו היו צדיקים גדולים. מסופר שמבחינה מסויימת הם היו גדולים ממשה ואהרן. הבעיה שלהם לא היתה שהם היו חסרים באהבת השם או ברצון להשפיע טוב – להפך! הלב שלהם בער בתבערה אדירה להשם יתברך והם רצו לעשות טוב. כתוב במדרשים דברים שונים שלמעשה בסופו של דבר מצטלבים לאותן הנקודות – יש המספרים שנכנסו שתויי יין, יש שמסבירים שהבעיה היא שלא נשאו אישה ובכל אופן – הם לא הקריבו את האש כי זאת היתה ההלכה אלא כי רצו פשוט לעשות משהו מעבר למה שנתבקשו. בסופו של דבר – מוכח שאכן מותר היה להקריב, אבל זה היה מאוחר מידי, זה היה אחרי שנענשו מכיוון שמיהרו לעשות דבר שלא נתבקשו.

מכן מבואר שמגודל רצונם להגיע לדבקות, להגדיל את שם הם מיהרו והקריבו אש – ואותה האש לא מתקבלה אלא הבעירה אותם. מגודל הרצון להגיע לדבקות – הם נפלו. רבי נתן מסביר שכל העבירות מגיעות מדחיקת השעה. העניין הוא לא רק לעשות את הדבר הנכון אלא גם בעיתוי הנכון. לדוגמא: האם זה דבר נכון לילד אישה? כן. האם לפעמים אפילו צריך לעשות זירוז כשיש הסתבכויות? כן. האם זה נכון לעשות זירוז לאשה בחודש החמישי? לא! זה יביא למוות ולא לחיים. אבל רציתי להוציא את התינוק לאויר העולם! יגיד אותו אחד. כן – אבל זה היה מוקדם מידי. במקום להביא לו חיים – הבאת את ההפך. זה נכון בכל דבר בחיים – לנסות לפתוח פרח בכח יביא לנבילתו ולא לתפארתו.

כותב רבינו בליקוטי מוהר"ן:
"אבל מי שמרקד בהתלהבות היצר, זה נקרא חטא של נדב ואביהוא, שכתוב בהם (ויקרא י): "ויקריבו אש זרה". נדב ואביהוא, הם נצח והוד. והתלהבות שבקדשה, נקרא יין המשמח, שעל – ידו נמתקים הבכורות. ואש זרה, נקרא יין המשכר, התלהבות היצר. ושם יש, חס ושלום, אחיזה להחיצונים, אשר לא צוה אותם:" (ליקוטי מוהר"ן – מהדורא קמא סימן מא")

הבעיה היא "אשר לא צוה אותם". נדב ואביהוא לא צוו להקריב את האש וזאת טעות בסיסית.למעשה לומדים מפה גם שהם היו צריכים להקשיב למשה רבינו. הוא הוריד את ההלכה. הקב"ה אמר לו את סדר הדברים והוא מלמד את עם ישראל. אבל אם לא מקשיבים לצדיק, אם לא מקשיבים למי שיש לו את ה"מידע הפנימי", אלא עושים דברים על דעת עצמך – פעמים רבות אפשר ליפול מזה עוד יותר. אפילו שהכוונות של האדם טובות , זה לא משנה!

בפרשה הקודמת פרשת צו למדנו ש"צו" זה לשון זרוז. שצריך לזרז במקום של חסרון כיס – כאשר האדם צריך להוציא מממונו ומכוחותיו – צריך לזרז אותו. לפעמים צריך לזרז את האדם ולפעמים לעכב אותו. אבל האדם בעצמו הרבה פעמים לא יכול לדעת. הוא הרבה פעמים לא יודע האם חרג "מגבולות הגזרה". האם הוא עכשיו בעודף עצלות או שהוא בהשתדלות מופרזת? על כן הוא צריך ללמוד את ההלכה, להיות בקיא בהליכה. כפי שרבינו אומר בתורה ו' : "..וּכְשֶׁרוֹצֶה אָדָם לֵילֵךְ בְּדַרְכֵי הַתְּשׁוּבָה, צָרִיךְ לִהְיוֹת בָּקִי בַּהֲלָכָה" לאחר מכן רבינו מסביר שהבקיאות צריכה להיות גם ברצוא – בעליה וגם בשוב – בירידה. צריך לדעת איך לכלכל את מעשייך.

אחד הדברים שבולט מאוד בליקוטי מוהר"ן זה שרבינו כל הזמן נע בין השגות אלוקיות וגילויים נפלאים מעולמות עליוניים למצוות מעשיות פשוטות והנהגות ישרות לאדם. הוא מחבר, אם אפשר לומר – תופר את העולמות בכך שהוא כל הזמן מביא לאדם גם הארות גדולות וגם חיבור פשוט להלכה. אם אדם זוכה לחבר את החלקים יכול להיות אדם שלם, תמים וכשר. עובד השם. שנזכה כולנו.