לתחילת הכתבה : פנסי ערפל – חלק א' / הרב ארז משה דורון

החוויה הכי קשה שמקיפה את כל האנושות היום זו הבדידות, ובגלל הבדידות יש פחד, יש חוסר אונים, חוסר שליטה על המצב. היום אף אחד לא יודע כלום על כלום. אף אחד לא יודע מה יקרה בכל תחום בעוד שנייה. זו חוויה מאוד קשה, אין לנו שליטה ואנחנו לא יודעים כלום.

הקושי בחוסר הידיעה הוא שאנחנו עומדים מול חוסר הידיעה לבד. אם לא היינו לבד לא היה איכפת לנו שאנחנו לא יודעים. תראה למשל מה קורה בין ילדים והורים. כשההורים רגועים, כשההורים יודעים מה קורה בעולם זה מספיק לילד. ילדים לא שואלים את ההורים מה המצב בבנק, הם שואלים אם הכל בסדר אז זה בסדר. אם ההורים נמצאים לידם הם רגועים, הם לא צריכים לדעת את כל הפרטים. אבל אם הם יוצאים החוצה לעולם כל דבר מפחיד אותם , הם מרגישים לבד, הם לא יודעים איזה חתול יקפוץ מאיזה פח אשפה, מה יקרה, מה האנשים רוצים מהם, הם לא יודעים איך להתמודד, העולם מפחיד.

מה גורם לילד להרגיש מוגן עם ההורים שלו? הבטחון שההורים שלו רואים אותו, שההורים שלו יודעים בדיוק מה קורה איתו. לפני כמה ימים היה לנו בבית דיון בעניין מסוים ואמרתי לבת שלי משהו והיא הלכה לחדר, שאלתי אותה "למה את נעלבת?" היא ענתה "לא, אני לא נעלבת", חזרתי שוב ושאלתי: "למה את נעלבת?" והיא ענתה: "לא, אני לא נעלבת". קראתי לה לשבת והסברתי את הכל מחדש ואחרי השיחה שאלתי אותה – "עכשיו את לא נעלבת?" היא ענתה "לא" – "אז למה אמרת קודם שלא נעלבת את כן נעלבת?" "כן נעלבתי, אבל איך אתה יודע?" – "כי אבא ואמא יודעים איך הילדים שלהם מרגישים". הילד מרגיש שרואים אותו, שיודעים איך הוא מרגיש ומה הוא צריך ומה עובר עליו. ואז לא איכפת לו שהוא לא יודע מה קורה. יש מי שיודע.

החוויה שרואים אותי, שיודעים מה אני צריך ולא רק יודעים אלא שאכפת ממני, יש מישהו שרואה אותי, שדואג לי, שאוהב אותי ומסוגל לספק את כל הצרכים שלי בכל תחום כשתהיה לי בעיה, יש לי כתובת. אפילו אם אני לא יודע איפה אני, אני רק צריך להרים טלפון לאבא ואמא.

אבל לרוב הילדים היום אין את החוויה הזאת. הם מתבגרים מהר מידי. הם נהיים ציניים מהר מידי. כי מי רואה אותם בכלל, מי סופר אותם בכלל. ואז הם אומרים: אנחנו שורדים, אנחנו מסתדרים, אנחנו לא צריכים את ההורים שלנו, כי הם לא ראו אותי, הלוואי שהיו רואים אותי, אבל לא זאת המציאות.

איבדנו את החוויה שמישהו רואה אותנו, גם אם רואים אותי זה מוגבל, כי אם אני נמצא בסוף העולם הם לא מרגישים את מה שאני עובר, זה בלתי אפשרי, זה מוגזם לבקש אותם להרגיש אותי. אבל חז"ל אומרים שזה לא מוגזם, שזה לא רק בין הורים לילדים, זה אפילו בן חברים אמיתיים. חז"ל אומרים שהחברים של איוב היו גרים במקומות שונים וכשהם הגיעו לעודד את איוב או להוכיח אותו, כולם הגיעו באותו זמן. איך הם ידעו? לא היו טלפונים, לא היה אינטרנט ובכל זאת כולם הגיעו. חז"ל נותנים לנו תשובה מאוד מוזרה, הם אומרים שהם היו חברים בלב ובנפש עוד מהעבר הרחוק והם היו מאוחדים באהבה גדולה, ולכל אחד בבית היה ציור שבו היו מצוירים הוא וכל החברים, והם היו מסתכלים כל הזמן על הציור הזה ואם היתה בעיה לאחד החברים הם היו רואים את זה בציור ומיד היו באים לעזור לו. אתה מבין מה זה חבר. החבר שלי בסוף העולם יודע מה עובר עלי.

אפשר לדמיין אבא שנוסע בערפל והילד יושב מאחור. הילד שמח ולא איכפת לו אם עוצרים או נוסעים, הוא מקסימום שואל את אבא אם הכל בסדר. הוא לא דואג, לא איכפת לו אם יש ערפל. הוא בלאו הכי לא יודע הרבה, לו זה לא משנה. אבל כשהוא פותח את העיניים ואבא לא ליד ההגה, אז הוא מרגיש פחד.

זה בעצם המצב שלנו בדור הזה. אבא הלך, יש ערפל, אנחנו לא יודעים לנהוג וכעת אנחנו ליד ההגה, איזו חוויה מפחידה. ואיך אנחנו מגיבים? או שאנחנו נכנסים לשיתוק, לייאוש, ולא איכפת לנו מכלום, או שאנחנו לוחצים על הגז ונכנסים בקירות. מתחתנים, מתגרשים והכל לבד לבד, בלי שאף אחד יראה אותנו.

כשאדם נכנס לתוך החוויה הזו של חוסר האונים, של חולשה, פתאום החולשה הזאת הופכת אותו לבנאדם הכי רגוע. אני לא יודע איך יפתרו הבעיות, אני לא יודע מתי הן יפתרו, אבל אני יודע שיש מי שמזיז את העניינים. יש אבא ליד ההגה. אני רק הילד שנוסע מאחורה. תרגיע.

אם אני מודה שאני לבד, ואני לא בורח מזה, אין אפשרות שלא אקבל פתרון בזמן שאבא יחליט. אני רק אומר לו: "אבא, תזכיר לי שאני לא לבד, אני רוצה אותך כאן בתמונה ואני לא יודע מה לעשות, אני מחכה לעזרה שלך". זו הבחירה. עשיתי מה שאני יכול, לא שמתי גז ואני לא מפעיל כוח. ואז אדם מקבל סיוע משמיים. וכשאדם מקבל סיוע מהשמיים הפתרונות הם אחרים לגמרי.