פיצוץ של תודעה – חלק 1

המקום: סאן פרנסיסקו, קליפורניה. השנה: 2001 אני בן: 27

היו לי כמה שעות להעביר עד הטיסה לארץ. אני אספיק להגיע אליה, לדבר קצת ולטוס. אולי זה עדיף. לפעמים כשיש לך דד ליין זה דווקא טוב. מה כבר יכול לקרות? התקשרתי קצת בחשש אבל נילם (מורה רוחנית ידועה בציבור הסניאסים, מהאסכולה של פאפאג'י ורמאנה) שמחה והזמינה אותי בלבביות.

כמה שנים לפני זה היא אמרה לי שאני חייב לבחור בינה לבין טיוהר – שאי אפשר ללכת בשתי דרכים רוחניות באותו הזמן. אמרתי כבר שהיא היתה קשוחה? טיוהר דווקא היה רגוע ופתוח הרבה יותר – אז בחרתי דווקא להמשיך איתו. ככה זה כשלא לוחצים. בכל אופן שמרתי על קשר רופף איתה והסברתי לעצמי באותו היום שבגלל שאני כבר באזור אז למה לא לקפוץ לבקר? הסברתי לה שהביקור יהיה ממש קצר – כי יש לי טיסה לתפוס. לא ניראה שהדברים הרשימו אותה מאוד. היא הזמינה אותי לקפוץ בכל מקרה.

הדרך לנילם, שגרה באחת העיירות שטופות הטבע מעבר לגשר סאן פרנסיסקו, היתה קסומה ויפיפה. אהבתי את האיזור הזה במיוחד – היה בו משהו רך ונעים, עם יערות של עצי רדווד עתיקים בני חמש מאות עד שמונה מאות שנה בפארק לאומי שנקרא מיר וודס. זה היה אזור של הרבה רוחניים, גנגאג'י גרה שם ונתנה סטסנגים והטבע כולו היה אדיר מימדים.

כל פעם כשעברתי את הגשר של סן פרנסיסקו לכיוון צפון הרגשתי את השינוי. מהעיר אל הכפר, מהמקום שכל הזמן קורה בו משהו למקום שקט יותר, שהדברים זורמים בו בקצב אחר. והיערות האדירים שהיו שם. כל כך אהבתי אותם. פעם אמרתי למישהו שבשביל מיר וודס שווה לבקר בארה"ב. עם כל כמה שהצליחו להרוס את הטבע והטבעיות שם – פנינות חמד כאלו עוד נשארו.

בנסיעה בדרך לנילם נזכרתי בה. כל פעם שפגשתי אותה משהו דרמטי קרה. בדרמטי אני לא מתכוון לדווקא משהו משמעותי באופן מודע, אבל כל הזמן היו דרמות מסביבה. כל סטסנג איתה היה מסכת של בכיות, צעקות וצחוק. היא היתה פולניה. פולניה אמיתית. מוורשה או משהו כזה. והיא היתה שחקנית תאטרון אז בכוונה או בלי לשים לב, היא הביאה איתה את כל החוג לדרמה.

השנה האחרונה היתה מאוד שקטה עבורי. לפחות מבחינה פנימית. הגעתי לאיזה שקט ששום דבר לא זז בו. שקט ששום דבר חיצוני לא הפריע לו. כאילו מישהו כיבה את הגנרטור שרץ ברקע מהרגע שאני זוכר את עצמי.

זה התחזק ודעך במשך השנה. מדי פעם היו לי כל מיני תובנות "עמוקות" עליהן הייתי מכריז לחברי הטובים לפרקים, כגון: הטעות היא בתחילת המשפט – כשהמשפט המדובר היה מתחיל במילה אני או בווריאנט שלה. וכך שמח וטוב לב או אדיש ומנותק עברה אותה השנה. הייתי צריך לנחש שהפגישה המחודשת עם נילם תשנה את זה.

כשהגעתי לבקר את נילם היא קודם כל לקחה אותי לסיבוב רגלי באזור ואז כשחזרנו אליה הביתה היא שאלה מה נשמע. סיפרתי לה שברוך השם, הכל טוב. הכל בסדר. יש שקט. שום דבר לא מפריע לי.
היא הביטה בי בשובבות ואמרה – אני אקח לך את הלא אכפת הזה. שפתיה העקלו לחיוך קטן. תגיד – אתה רוצה תה? היא שאלה ויצאה מהחדר לכיוון המטבח מבלי לחכות לתשובה. המשפט הזה – זה שקדם לתה שבר אותי לרסיסים. מה קורה פה? עצרתי לרגע בדרך לטיסה שגרתית לישראל והרגשתי כמו זכוכית ענקית שמשהו התחיל סדק קטן באמצעה. נילם, מלכת הדרמה. הייתי צריך לשער שזה יכול לקרות.
כשהיא חזרה עם התה היא לא המשיכה לדבר או לרמוז על השקט שהזכרתי וגם אני העדפתי לשתוק ולא לפתח את הנושא. נפרדנו כידידים ונסעתי לשדה התעופה.

להמשך הכתבה: פיצוץ של תודעה – חלק 2