newbלתחילת הכתבה: פאצ'ה ככה: כך הקמנו את גרסת הבטא של פאצ'ה מאמא-חלק 1
המקום: גולפיטו, דרום מערב קוסטה ריקה הזמן: 1999 אני בן: 26
נזכרתי בסיפור שסיפרה לי ידידתי שרה – בחורה יהודיה מברוקלין. היא תמיד נמשכה לקטע האינדיאני, אבל לא הסתפקה בסווט לודג' פעמיים בשנה ונוצות על הראש ברינבוו. היא החליטה לעבור לגור בשבט אינדיאני אמיתי.
פעם אחת שלחו אותה לרעות כבשים ובהיותה כאמור בחורה נחמדה מברוקלין, כולן ברחו לה. היא רצה מודאגת מאוד לצ'יף האינדיאני וסיפרה בחרדה שאיבדה את כל הכבשים! "הכל בסדר. אל תדאגי" חייך אליה הצ'יף במבט מנחם. ואז הוסיף "עכשיו תלכי ותתפסי את כולן." בעודה רצה אחרי כבשה חמקנית על גבעה תלולה, רגליה שרוטות ועייפות, מיואשת ומושפלת עד תום, פתאום שאלה את עצמה, מה לעזאזל עושה ילדה יהודיה טובה מברוקלין במקום כזה? ברגע אחד פתאום התחוורה לה חוסר השייכות שלה לאורח החיים הזה. היא ארזה את חפציה המעטים ושבה לברוקלין, מותירה אחריה את הצ'יף החייכן וכבשיו המרדניות.
מה ילד טוב מהרצליה פיתוח עושה בגיהינום הלח הזה? שאלה ששאלתי את עצמי מספר פעמים בהפסקות עלפון בבית עץ רקבובי בגולפיטו. יש גיהינום של אש. רבי נחמן מדבר על גהינום של שלג – מצב בו אדם חי במציאות קרה ומנוכרת. אבל אז גיליתי שיש עוד גיהינום. הגיהינום הלח. הכל דביק. תחושה שהכל מאבד צורה ומצב הצבירה השליט הוא נוזלי. אולי זה בעצם נסיון של הכל לחזור לאחדות?
ואז הגיעו הגנבים. מסתבר שהמקום הנפלא הזה הוא לא רק חם, רטוב וגשום עד אימה אלא גם קרוב לגבול עם פנמה ולפיכך שורץ גנבים ומבריחים מסוגים שונים. בתור מערביים היינו כמובן אטרקציה.
לא ידענו מה לעשות. איך להלחם במכת הגניבות כשגם ככה אנחנו בקושי שורדים את החם. אחר צהרים אחד בעודי מתעלף בחדרי פרץ אהרון את הדלת ובחיוך של נצחון הודיע: "זהו. שמנו סוף לגנבים המסריחים האלה" מצמצתי את עיני והתבוננתי בו. האם הרמבו העצבני הזה הוא אכן אותו ילד חייכן מהמטוס?
"איך?" שאלתי בעודי צובט את עצמי ובודק שאני לא הוזה את כל הסיטואציה. "לקחנו שכירי חרב! עם נשק, חבר'ה שלא כדאי להתעסק איתם! יש להם עוזים ואם מישהו יתקרב לכאן הם ירססו לו את הצורה!. אל תדאג, אתה יכול ללכת לסטסנג רגוע ולהשאיר את הכסף שלך בחדר." מזל שלקוסטה ריקה אין צבא.
טיוהר הסביר פעם שזה היה כמו מבחן לראות אם אנחנו ממשיכים ומתקדמים או נשברים. קצת כמו עם ישראל במדבר. רוצים להגיע לארץ המובטחת או מתבכיינים כל הזמן ורוצים לחזור למצרים.
מה שהוא שכח היה שבמדבר היו לעם ישראל כל הזמן ניסים והשגחה אלוקית.
בגולפיטו רק היה חם. ולח. וגשום.
הכל שם היה טרופי וענק. יתושים בגודל של גמל שלמה, חיפושיות בגודל של כלבים קטנים.
היו שם דברים שלא ראיתי בחיים כמו למשל עץ בזיליקום שהתנשא לגובה של 2 מטר. לא האמנתי שזה יכול לצמוח לגובה כזה.
היתה מין תחושה של פיידאוט. והיו באמת כאלו שעזבו. כאלו שפשוט לא היו מסוגלים לסבול את התנאים הסביבתיים. אני חושב גם שהפער בין המציאות לחלום היו גדולים מדי עבור רבים והם בחרו להמשיך לחלום במקום אחר. היו גם אלו שהמשיכו למרות התנאים החיצוניים הקשים. לימים קראו להם החלוצים. בסופו של דבר הבינו כולם שזה לא הולך להשתנות ומוטב לא להשתקע בחבל ארץ עם אקלים מזופת שכזה ועזבו לטובת המקום שמוכר היום כפאצ'ה מאמא.
מסתבר שהחיים הם לא סדרה של גלויות צבעוניות ובתוך כל קושי וכאב יש אמת עמוקה יותר. לימים שמעתי שעם כל החיוכים והרגיעות הקוסטריקאים נמצאים באחוזונים העליונים העולמיים באלימות בתוך המשפחה. והדברים הם לא בדיוק מה שהם נראים מרחוק.
הגעגוע לעולם טוב יותר הוא געגוע אמיתי של הנשמה. הרצון להשליט את הצדק הרוחני בעולם הוא טוב ונפלא אבל הקושי והמאבק נמצאים בכל מקום. כשאני מוכן לפגוש אותם בתוכי – אני פחות מחפש את הפתרון החיצוני שלי. ואז גם אם יש צבא – זה פחות מפריע לי. וגם עם יש פקקים בכביש – אפשר להסתדר עם זה. כשאני מוכן לקבל את הקושי ולא לפתור אותו בבריחה אל מקום קסום – נפתחות דלתות קסומות בתוכי.