סיפורים חסידיים לפסח – שלושה סיפורים וסגולותיהם…

[ע"פ הספר "חסדי דוד הנאמנים" של מו"ר הרב יצחק גינזבורג שליט"א כרך י' עמ' 143 ואילך; התוועדות כ"ח מרחשון ה תשס"ג] 

ישנם שלושה סיפורים שנוהגים חסידי פולין לספר לפני חג הפסח – וסגולתם של שלושה סיפורים אלו – שיהיו כל צרכי החג ברווח למספר אותם לפני חג הפסח.

אחד הסיפורים הוא מסיפורי הרבי ר' אלימלך – ושאר שני הסיפורים הם סתם סיפורי חסידים – "בלי רבי".

הסיפור הראשון:

אחד מחסידי הרבי ר' אלימלך היה סוחר במשקאות חריפים, סוחר בי"ש. לפני חג הפסח היה החסיד מכין חבית גדולה של י"ש – אותה היה נוהג להבריח אל מעבר לגבול ולמכרה – ומהרווח היה קונה ומכין את כל צורכי חג הפסח.

אותה שנה, נסע החסיד בעגלה עם חבית הי"ש שלו – ותוך שהוא מנסה להבריח את הגבול – תפסו אותו שומרי הגבול והחרימו את מטענו היקר.

ואכן, החסיד נקלע למצב קשה ביותר – כל כספו מושקע בחבית הי"ש – ואם אינו מצליח למכור את חבית הי"ש – הרי הוא נשאר חסר פרוטה – ומהיכן יביא את כל צורכי חג הפסח ?

מיד חזר החסיד ורץ מהר לרבי שלו, הרבי ר' אלימלך – וסיפר לו בדמעות שליש את כל המוצאות אותו ואת מצבו הכספי הקשה – וביקש לשמוע את עצת הרבי.

אמר לו הרבי ר' אלימלך לחזור לשומרי הגבול – ולהגיד להם שקרתה כאן טעות – וזו אינה חבית של י"ש אלא חבית של מים – ועליהם רק לטעום מהחבית כדי להוכח בזאת.

והחסיד, שהוא חסיד אמיתי – עשה כעצת הרבי – וחזר אל שומרי הגבול, ואמר להם שזו חבית של מים ועליהם רק לטעום וכו'.

טעמו השומרים – ואכן היו אלו רק מים – ומיד החזירו את החבית לחסיד – שמיהר להטעינה על עגלתו ולחזור לרבי ר' אלימלך.

נכנס החסיד לרבי – והתחיל בוכה שנית בדמעות שליש – היתה לי חבית של י"ש שאותה אמור הייתי למכור וברווח לקנות את כל צורכי חג הפסח – ועכשיו, כשהחבית י"ש הפכה לחבית מים – נשארתי חסר כל וללא פרוטה לפורטה – ומהיכן אשיג את כל צורכי החג ?

אמר לו הרבי – טעם גם אתה מהמשקה שבחבית. טעם החסיד מהמשקה ומצא שאכן הוא י"ש משובח. וליהודי היה כל צרכי פסח בהרחבה גדולה.

עד כאן סיפור אחד מתוך שלושת הסיפורים – שמספרים שהם סגולה להשיג כל צורכי החג ברווח לקראת הפסח.

הסיפור השני:

פעם אחת איבד המלך את טבעתו היקרה – שהיתה שווה הון תועפות, וגם היתה יקרה לליבו של המלך. כל כך יקרה היתה הטבעת למלך – עד שהקציב מכספו לכסות מראש את כל הוצאותיו של כל מי שיקבל על עצמו לחפש את הטבעת.

דבר זה פורסם בכל המדינה – והגיע גם לאוזניו של יהודי פשוט ועני מאוד – שחי במדינת אותו מלך. והימים ימי חדש ניסן, ומתקרב חג הפסח והצרכים מרובים – ולא היה ליהודי מהיכן לקנות צורכי החג.

אמרה לו אשתו של היהודי – בעלי, היות ששמענו שהמלך נותן ביד רחבה לכל מי שמקבל על עצמו לחפש את הטבעת – לך מיד גם אתה לארמונו של המלך ותצהיר שם שגם אתה מוכן להתמסר לחפש את הטבעת היקרה. היהודי הפשוט והתמים עשה את רצון אשתו והלך לארמון המלך והודיע למלך שמוכן הוא לחפש את הטבעת היקרה.

שמח המלך ומיד העניק ליהודי ביד רחבה – והיהודי חזר לביתו וקנה את כל צורכי החג – והתישב יחד עם בני ביתו לחגוג את ליל הסדר בשמחה גדולה. וכמובן, שהיהודי כבר שכח מהמלך ומהטבעת ומהחיפוש וכו'.

הכומר הערמומי, יועץ המלך ששמו היה דייני – עקב אחרי היהודי והבין בדיוק מה שקרה כאן – ומתוך שהוא גם שונא יהודים – מיד גילה את אוזנו של המלך שהנה היהודי רימה את המלך – לקח את כל הכסף וקנה בו צורכי חג הפסח – ואין לו שום ענין וכונה לחפש את הטבעת האבודה.

המלך, לא השתכנע מיד מדברי הכומר – והלכו שניהם לבית היהודי לראות כיצד הוא מחפש את הטבעת – ואם אכן נכונים דברי הכומר.

עמדו המלך והכומר מחוץ לביתו של היהודי, מציצים מבעד לחלון – שומעים ורואים את היהודי ומשפחתו חוגגים את ליל הסדר ואומרים את הפיוט דיינו.

והיו אלו יהודי גליציה שאינם מבטאים דיינו – אלא דייני. היה בעל הבית שר לבדו את כל השורה "אילו וכו'" – ובני הבית עונים אחריו בקול רם – דייני.

שומע המלך מבעד לחלון – שהיהודי מדבר אל המסובים – וכולם עונים לו דייני – וכך שוב ושוב. והמלך משוכנע היה שהיהודי אכן חוקר ושואל את המסובים לליל הסדר אם יודעים הם היכן נמצאת טבעתו היקרה של המלך – הוא שואל – וכולם עונים דייני שוב ושוב – דייני.

עומדים שם המלך והכומר דייני – וככל שצועקים בני הבית דייני, דייני – התחיל המלך לחשוד ביועצו – ופני הכומר חפו. הזעיק המלך את השומרים ואסר את הכומר – ולאחר שייסרו אותו הודה הכומר דייני שגנב את טבעתו היקרה של המלך – וסופו היה שתלו אותו על העץ.

וליהודי היה כל צרכי הפסח בהרחבה גדולה.

הסיפור השלישי:

היה היה יהודי מאמין, תמים, פשוט – שהתפרנס מהפעלת בית מרזח שחכר מהפריץ המקומי. הפריץ היה מיודד עם היהודי – ופעם אחת כשנפגשו שאל אותו הפריץ – מהיכן באה פרנסתך ?

כמובן, רצה הפריץ לשמוע שהיהודי מחזיק לו טובה שהרי פרנסתו באה ממנו – אלא שהיהודי המאמין התמים השיב ואמר: פרנסתי באה רק מהקב"ה.

לשמע תשובת היהודי הרצין הפריץ, והתחיל לשאול את היהודי שוב ושוב שאלה זו בצורות שונות – וציפה לשמוע בתשובותיו איזה רמז לטובה שמחזיק היהודי לפריץ המשכיר לו את בית המרזח.

ואכן, היהודי היה פשוט מאוד ולא נרמז בשום רמז – ובכל פעם ששאלו הפריץ מאין באה פרנסתך ? – חזר היהודי והדגיש שפרנסתו באה ישירות מהקב"ה – ולא משום מקום אחר חוץ מהקב"ה.

התרגז הפריץ על היהודי ואמר לו – מאחר שאינך יודע מי עושה איתך טובה ונותן לך פרנסה – עליך לעזוב את בית המרזח ולחפש פרנסה אחרת.

ואם כן, היהודי נשאר לגור באותו מקום – אך נאסר עליו להפעיל את בית המרזח – וכך, לפני חג הפסח – מצא עצמו היהודי בלי פרנסה ובלי פרוטה לפורטה – וצורכי החג מרובים.

לפריץ היה אוצר במרתף ביתו – ושם היו הרבה מטבעות זהב יקרי ערך שאותם אהב הפריץ למנות – וכך בכל יום היה הפריץ נכנס לאוצרו – סופר את מטבעותיו באהבה רבה ומצחצח אותם כדי שיאירו הצורות והדמויות המוטבעות ע"ג המטבעות.

הפריץ היה יורק על המטבע – ועם מטלית היה מצחצח את המטבע – כך היתה דרכו של הפריץ לעסוק עם מטבעותיו – דבר יום ביומו.

אותו פריץ היה "מהגדולים אשר בארץ" – ונהג להחזיק בביתו קוף – קוף אמיתי – שאותו היה לוקח לכל מקום שהלך. וכידוע, טבעו של הקוף לחקות את בני האדם הסובבים אותו – וכך לאחר שראה הקוף, פעם אחר פעם, את הפריץ יורד לאוצר, יורק על המטבעות – ואח"כ מצחצח אותן בהנאה רבה. והקוף, הרי הוא רק קוף – וחשב לעצמו שודאי הפריץ אוכל את המטבעות הטעימות והמבריקות. ואכן, פעם אחת ירד הקוף לתוך האוצר – והתחיל לזלול את המטבעות – אכל ואכל עד שנפל והתפגר.

כאשר ירד הפריץ לתוך האוצר – וראה את הקוף המת – מיד התחכם להתנכל ליהודי חוכר בית המרזח. וכך, בערב פסח – שלח הפריץ את משרתו לזרוק את הקוף המת – לתוך ביתו של היהודי. המשרת עשה כמצוות הפריץ ומיד הסתלק משם חושב לעצמו – יהודי חסר דעת – זה חלקך לחג הפסח. תוך כדי שנחת פגר הקוף על רצפת בית היהודי – נקרעה בטן הקוף ומתוכה נשפכו כל מטבעות הזהב. לקח היהודי את מטבעות הזהב וקנה את כל צורכי חג הפסח בשפע רב – ושמח וטוב לב ישב עם בני ביתו לערוך את סדר הפסח.

עם חשכה, התגנב הפריץ לבית היהודי והציץ מחלון הבית לראות כיצד חוגג היהודי את ליל הסדר. והנה רואה הפריץ שולחן מלא כל טוב – הנרות דולקים ואורחים רבים בבית – וכולם נהנים ושרים ושמחים.

הפריץ לא הבין – מהיכן כל השפע הזה ? נכנס הפריץ לבית היהודי ובפשטות שאל את היהודי מהיכן יש לך כל זה ? – והיהודי, שהיה כאמור יהודי תמים לכל דבר – סיפר לפריץ שמישהו עבר וזרק פגר קוף לתוך ביתו – וממנו יצאו מטבעות של זהב – ומהן קנה את כל צרכי החג.

חכך הפריץ בדעתו – והודה ליהודי שאכן צדק באומרו שפרנסתו באה לו ישר מהקב"ה. – וליהודי היה כל צרכי הפסח בהרחבה גדולה.

ואכן, אם כך מקובל מהצדיקים הראשונים – במסורת שעברה דרך כל תלמידי הרבי ר' אלימלך – לספר ג' סיפורים אלו לפני הסדר – וזאת כסגולה לכל צורכי חג הפסח ברווח – ישנו ודאי גם סוד המשתקף בסדר הסיפורים.

ראינו כבר שהסיפור הראשון, הוא סיפורו של הרבי ר' אלימלך – ואילו שאר שני הסיפורים הם סיפורים של יהודים פשוטים.

הסיפור השני מיוחד בזה – שבזכות אשתו באה הפרנסה ליהודי. יהודי טוב שומע בקול אשתו – והייתי יכול לחשוב שהזוג בסיפור זה הם גילגול של אברהם ושרה. אלא שכאן מתנוצץ סדר אחר והוא – ששלושת הסיפורים הם בעצמם כנגד שלושה אבות – אברהם יצחק ויעקב.

חג הפסח חל בחודש האביב – וישנה התעוררות של כל האבות – כאשר האב העיקרי הוא אברהם אבינו – האב המיוחד של חג הפסח.

אביב – אבי"ב הן אותיות א"ב י"ב – א"ב = 3 הם ג' האבות.

י"ב = 12 – הם י"ב – י"ב שבטי י"ה.

אבי"ב = י"ה.

וממילא בפסח, באביב – ישנה התכללות של כל ג' האבות.

הסיפור הראשון – "הרבי אלימלך החסיד והי"ש" – בו מופיע הצדיק בפרוש – הוא כנגד האדם הגדול בענקים – אברהם אבינו. וידוע שתלמידי הרבי ר' אלימלך שבחו והללו אותו – ממש כמו את הבעש"ט. אברהם אבינו הוא גם בחינת אל"י – וגם בחינת מל"ך. בתנ"ך אלימלך – הוא "אלימלך איש נעמי" – ולכן גם קראו לספרו "נועם אלימלך" – ע"ש נעמי ואלימלך.

במסורת הכתובה בספר זה מופיע – שמ"אלימלך איש נעמי" – ועד הרבי ר' אלימלך – לא היה אחד גדול בישראל שנקרא בשם אלימלך. מאלימלך ועד אלימלך – לא קם כאלימלך.

ואם כן, הסיפור של הרבי ר' אלימלך הוא כנגד אברהם אבינו – כך התנוצץ בשעת סיפור ג' הסיפורים.

הסיפור השני – "היהודי, המלך והטבעת והכומר דייני" – הוא סיפורם של היהודי והיהודיה שעיקרו – ללכת למלך ולהשיג את צורכי החג ולשכוח מכל ההתחייבות לחפש את הטבעת. ובזכות התמימות הזאת – הוי' מגלגל הכל לטובה – ובאופן ניסי. ונוסף לזאת – גם הורגים את השונא. ואם כן, זאת ודאי בחינת גבורה – מידתו של יצחק אבינו, ואשתו היא רבקה אמנו – "ויעתר יצחק להוי' לנכח אשתו".

הסיפור השלישי – "היהודי, הפריץ והקוף" – הסיפור השלישי הוא התמים מכולם – כאשר היהודי התמים לא נרמז כלל ע"י הפריץ – והוא הבן התם של ליל הסדר. וממילא, סיפור זה הוא כנגד יעקב אבינו "איש תם יושב אהלים" – וכששואלים אותו מי נותן לך את פרנסתך – תמיד תשובתו – פרנסתי באה לי ישירות מהקב"ה – ולא משום גורם אחר.

ויהי רצון שבזכות שלושת הסיפורים – יהיה לכולם ברווח לחג הפסח, ותכף ומיד ממש נזכה כולנו לרכוש גדול בגשמיות וברוחניות – לצאת מיד לקראת מלך המשיח – שיבוא ויתגלה תכף ומיד ממש.