newbלתחילת המאמר: סטסנג בבית זקנים- חלק 1
הסתכלתי עליה. לא היה לי הרבה מה להשיב. התחושה שלי אמרה לי שאני צריך לנסוע, אבל הרגשתי שיש הרבה עומק בדבריה. אנחנו כל כך קשורים ומותנים בחיצוניות שקשה לנו להאמין שהדברים יכולים להיות פשוטים. פה. בדיוק איפה שאנחנו נמצאים, בלי לנסוע לאיזה מקום אקזוטי, בלי לעשות משהו מאוד מיוחד.
היא סיפרה לי פעם שהיא היתה עושה מדיטציות עמוקות במיטה לפני שהיתה נרדמת ושהיא היתה צריכה להתאמץ לא להרדם. הסביבה בה היא חיה לא היתה סובלנית למדיטציות ושאר תרגולים רוחניים ולכן לא יכלה למדוט לאור יום על כיסא או כרית אלא היתה צריכה לחכות שכולם ירדמו ורק אז יכלה מתחת לשמיכה לעשות את תירגוליה הרוחניים.
אני זוכר שאנשים היו כועסים על כך שבעלה לא אפשר לה לעשות את כל מה שרצתה והיא תמיד חייכה ואמרה שיש לו זכויות חצי חצי בהארה שלה. היתה בה המון הכנעה וקבלה של כל מה שקרה. היתה בה שלווה וחיבור לפשטות של החיים.
הרבה רוחניים לא נמשכו אליה. אולי כי היה בה משהו מאוד פשוט ולא אקזוטי. מעין דודה חביבה שמספרת על האחד והשקט הניצחי כמו מתכון לשטרודל תפוחי עץ נפלא. היה בה באמת משהו מאוד שקט ושליו. משהו אחד היה מוציא אותה מההתנהלות הנעימה שלה – כשהיא היתה מדברת על האגו היה לה פרצוף של לוחמת קרבות ותיקה והיתה אומרת – אל תוותרו לו! תחנקו אותו, תהרגו אותו! אל תוותרו לו לרגע. העיניים שלה היו בוערות בשנאה לאויבה עתיק יומין – האגו האנושי.
אחד הדברים שהיא אהבה לדבר עליהם היה תחושת המיקי מאוס לעומת תחושת הסופר מן. היא הסבירה תמיד שלאגו האנושי יש שני מצבים – או שהוא חושב שהוא סופר מן, כל יכול או שהוא חושב שהוא עכבר קטן ומסכן.
היום אני תוהה – האם זה באמת האגו האכזרי והנורא? או אולי זה הילד הפנימי, הפגוע והמעוך? זה שמתוך זה שהוא מרגיש כל כך נורא (מעכבר קטן ומסכן) מנסה להתנפח ולהפוך לסופר מן? אולי במקום לחסל אותו צריך לחבק אותו? אולי במקום לנסות להשמיד כל זכר לאגו הנורא הזה צריך לתת לו את המקום שלו בתוך פאזל התודעה האינסופי?
תגובות