משחק פינג-פונג באוברדרייב. ככה הרגיש המח שלי. מחשבות ניתרו מצד אל צד במהירות הבזק, לופים אינסופיים של שאלות שממחזרות את עצמן. תקשיב, ניסיתי להרגיע את עצמי, זה הולך להיגמר. אין כזה דבר באמת "הר אין סופי" – זה ביטוי, לא מציאות אובייקטיבית. מתישהו אתה תגיע חזרה הביתה. וזה יהיה לפני כניסת השבת. בעזרת השם.

זה התחיל מאוד תמים וחביב: רכיבת התבודדות קלה של חצי שעה עד שעה תהיה לי טובה לפני הארוחה של שבת. רק לרדת מהכביש ההיקפי של היישוב ולעלות לכיוון היער. בהתחלה זה באמת היה קליל, ואז הופיעו הבורות והסלעים והשביל המשובש. ואז הגיעו החום והזווית הזאת של השביל. מי בונה שבילים כאלה? ומה אני בכלל עושה פה? ואיפה הדרך חזרה?

בשלב מסוים העלייה התמתנה, והגעתי מתנשף אבל אופטימי לנקודת בחירה. השביל התפצל בצומת T על סלע אדיר ממדים. ימינה או שמאלה? אוף, בחירות. מאיפה לי לדעת באיזה כיוון היציאה? אין שלטים ביער הזה? שמאלה נראה לי מוכר, אבל הכיוון הכללי ליציאה מהצד השני היה ימינה, אז החלטתי ללכת על זה. טעות.

כמו דברים אחרים, כשאתה במצוקה ומגיע שחרור זמני לוקח לך קצת זמן להבין שזה רק זמני. במקרה הזה השביל הפך מאוד מתון ויפה, היער נפרס מסביבי וראיתי נוף מרהיב. הרגשתי התקדמות נאה. אני נוסע בכיוון הנכון, קצת עלייה, תיכף אגיע לדרך מהודקת יותר, ואני בחוץ. אבל אז גיליתי שזה לא בדיוק ככה. כלומר, זה אפילו ממש בכיוון השני.

להמשך הכתבה: סוף השביל: מה עושים עם אופניים כשהדרך מסתבכת – חלק ב'