newbלתחילת המאמר: מתנת יום הולדת חלק 1
בשלב מסויים הייאוש הפך את הכאב לאדישות. פשוט התעלמתי מכך שציפיתי כל כך שלמישהו, לפחות אחד יהיה אכפת. התחלתי לקבל את רוע הגזרה. מה כבר יכולתי לעשות? זה המצב. קבל את זה.
ויתרתי על כל התוכניות והלכתי לסטסנג. כשהסטסנג הסתיים התחלתי ללכת חזרה לכיוון הבית. אם אין אני לי מי לי. בלית ברירה אחגוג עם עצמי 28 שנות בדידות מזהרת. שוב אני לבד ונפרד. כולם מסביבי התפזרו די מהר וטיוהר נעלם באחד השבילים. בדרך חזרה הביתה ראיתי מישהו הולך לכיוון שלי. אולי הוא בא אלי? התקווה הרימה ראש. מיטרה, קראתי לו, אתה בדרך אלי? הוא הסמיק והתבלבל – לא לא! הוא קרא. אני לא יכול. מצטער. יומולדת שמח. אני ממש מצטער, מלמל והחיש את צעדיו. מה קורה פה?
התקרבתי לבית שלי עם הפנס שמאיר את הדרך שנהיית חשוכה ככל שמתרחקים מהמרכז. לפתע נעצרתי מוכה תדהמה. מתחת לבית, בין הכלונסאות שכבו זה לצד זה כמאה זוגות נעליים! טיפסתי נרגש לעבר הדלת ואז האור נדלק. עשרות זוגות עיניים הביטו בי מחייכות באהבה וקראו – יום הולדת שמח! כולם היו שם. טיוהר ישב בצד וחייך – וכל החברים "המתחמקים" נדו בראשיהם כאומרים – הבנת?
אני לא זוכר מה עשינו, נדמה לי ששרנו שירים, אכלנו ביחד, דיברנו. אבל זה כבר לא שינה כלום. שוב ראיתי שכמה שאנשים אוהבים אותי – עדיין יש בתוכי ילד קטן ומפוחד שחושב שאף אחד לא אוהב אותו. שלאף אחד לא אכפת ממנו.
מסתבר שבסופו של דבר זאת עבודה שלנו עם עצמנו. להאמין בטוב. להאמין שכן אוהבים אותי. שכן רוצים אותי. זה דורש עבודה פנימית – עבודה שמתחילה מההסכמה בכלל להרגיש רגשות מהילדות שאנחנו בדרך כלל כבר לא מסכימים להרגיש כמו דחיה, עלבון, השפלה.
כשאני נותן לעצמי את המקום לבטא שזה באמת מה שאני מרגיש, עד כמה שלא הייתי רוצה להרגיש את זה, אבל אני מסכים להרגיש את זה – משהו נפתח בתוכי. נוצר מרחב פנימי, נוצרת תנועה פנימית של הנפש. פתאום הילד הפנימי מקבל לגיטימציה שהיתה כל כך חסרה. זה בסדר שאתה מרגיש שלא אוהבים אותך, שאתה נעלב. אבל תדע, לא משנה מה שיקרה – אני, אתה אומר לילד הפנימי, תמיד אוהב אותך. אני תמיד אהיה פה בשבילך. ואני רוצה לשמוע אותך – גם אם יש לך דברים קשים להגיד שיהיה לי קשה לשמוע. וההבנה הזאת, יכולה בעצמה להיות – אחלה מתנת יומולדת.