לתחילת הכתבה: מצה – מריבה לשם שמיים, חלק 1

המצה, המחלקות לשם שמיים היא היציאה מהגלות לחירות, היא גילוי הדעת, החיבור. כאשר אני לא מתחבא בתוך הסגירות שלי, כאשר אני לא מדבר משכל המנותק מהלב אלא אני מעיז לצאת ממצרים, לשחוט את השה (התמים) ולהכנס לתוך מחלוקת לשם שמיים, לתוך הקונפליקט שאני חושש ממנו – אז יש בירור, אז יש אמת ואז יש דעת. דעת לשון חיבור, קירבה, אז אני יכול להתחבר לאשתי, לחבריי או לכל מי שאיתו היה לי הקונפליקט.

עכשיו המצה היא מחלוקת אבל לא מחלוקת כדי לרחק או לנצח אלא מחלוקת כדי לברר את האמת. מחלוקת כדי להתקרב, מחלוקת כדי להסיר את הקליפות העטויות עלינו ואת המסכים המפרידים ביננו.

דיברתי על זה עם חבר והוא שאל – והרי תמיד יש את האגו שרוצה לנצח בויכוח, איך אוכל לדעת אם זאת מחלוקת לשם שמיים או לא? אני לא יודע. אני רק מרגיש שזה משהו פנימי. זאת לא נוסחת פלא. זאת הרגשה פנימית, האם הדברים שאני אומר, האם המחלוקת שאני מעורר היא כדי לברר את האמת ולהתקרב לשני או האם אני רוצה פשוט לכפות את דעתי עליו? האם אני מוכן באמת לצאת מהמחלוקת הזאת בהבנה שאני טעיתי והשני צודק לחלוטין או שאני רוצה להתבצר בעמדה שלי ולהגן עליה? האם אני מוכן להודות בזה שיש בי חלקים שונים ורבדים שונים – חלק ממני רוצה באמת לברר את האמת וחלק שני רוצה להתנגח בשני ולבטל אותו? האם גם את זה אני יכול להביע, או ששוב אני חוזר למצרים, למיצרי הגרון ולהסתרה?

ככל שאתה מאמין יותר בעצמך, ככל שאתה מאמין יותר באמת, ככל שאתה מאמין יותר בהשגחה, במציאות השם ובצדיקי האמת – אתה מוכן להכנס לרבדים יותר עמוקים של חוסר אמונה, של חוסר תקווה, של ערפל שחור המקיף אותך מכל כיוון, אתה חוזר לעומק יותר של מצרים ויוצא ממנה. שמעתי מישהו שואל בשיעור – עוד פעם מצרים? למה כל שנה נכנסים ויוצאים ממצרים? אולי כי כל פעם זה מעמיק, כל שנה יש לנו הזדמנות לשחרר רובד יותר עמוק בנפש שלנו מהסתרה לגילוי.

זאת חזרה למצרים מתוך נחישות של רצון לשחרור, מתוך קבלת עול מלכות שמים. אני חוזר למצרים כי אני מצוה לחוג את ליל הסדר, להכניס עוד סדר, משמעות ודעת בעולם. לצאת מכל ההסתרות.

יש גם חזרה אחרת למצרים, חזרה לנוחות של מצרים, חזרה למתיקות הדמיונית של ההסתרה שמאפשרת לי להשאר בתוך הגבולות הפנימיים של השקר שלי. חזרה של געגוע שקרי לשומים, הבצלים, לאזורי הנוחות שמאפשרים לי להשאר תקוע. שמאפשרים לי להשאר לא מחובר, צף ומנותק.

המצה מזכירה לי. יש פה מריבה, יש פה מאבק. החיים הנוחים של מצרים הם מוות. אבל זה מאבק לחיים, מאבק להתעוררות, מאבק עבור הטוב. רבי נתן כותב שכשהצדיק מנצח הוא מנצח כדי לתת דעת וטוב למנוצח – לא חס ושלום כדי להשפיל אותו אלא כדי לרומם אותו. האמת והשלום אהבו, קודם כל אמת ואז יכול להיות שלום. שלום שנובע מתוך אמת ולא אמת שמתכופפת ומנסה להתאים את עצמה לשלום קר וחיצוני, שלום של פחד מעימותים או משינוי.

שנזכה השנה ליציאת מצרים אמיתית, יציאה מההסתרות, יציאה מהשקרים הפנימיים ומההסכמה שבשתיקה. שנזכה למצה אמיתית – מחלוקת לשם שמים.