האדם כל הזמן רוצה להרגיש כבוד מבחוץ כדי להרגיש שווה. אם הוא מרגיש חסרון מבפנים – ובעומק כולנו מרגישים את החסרון, גם אם לא מודים בפנינו או בפני אחרים, כי הרי כל הבריאה היא חסרון אחד גדול – הוא רוצה להשלים את זה מבחוץ.

מה הוא עושה עם החוסר ערך שבפנים? הוא מתאמץ ויוצר עשייה חיצונית שיש לה ערך וכבוד מהסביבה ואז הוא מצפה שהכבוד הזה שיזרום עליו מבחוץ – יפתור את הבעיה הפנימית של חוסר הכבוד והבזיון.

מעבר לכך – את הטיפה כבוד שכבר אסף ועמל ותיחזק בחייו – הוא מתאמץ ככל הניתן לא לאבד. כל סימן קל של בזיון או חוסר כבוד מאיים על המקום הזה. אם יבזו אותי אז כל העבודה של שנים של בניית תדמית חיצונית מוצלחת פחות או יותר תרד לטמיון ואהיה "מחוק". אחזור למקום הנורא שבעצם נמצא שם כל הזמן ואני מנסה במסכי עשן לטשטש אותו.

אומר רבינו – עזוב אותך. תרפה. תן לבזיון לשטוף אותך – הוא רק יטהר את החלל השמאלי של הלב. בעצם אין לך כבוד עצמי – לא כי אין ערך חס ושלום בבריאה אלא כי כל הכבוד הוא של השם יתברך. וככל שתהיה קשור ומדובק להשם – יזרום דרכך כבוד. אבל זה יהיה כבוד השם!

עוד נקודה – האם אני אמור להיות כלי שהתפקיד שלו לאסוף ולאגור את הכבוד שלי או שאני אמור להיות כלי שדרכו עובר ומתגלה בעולם כבוד השם. צינור. ואז אני מרגיש את הכבוד אבל הוא לא שלי.

משל לאדם שאוהב מאוד יהלומים. אם הוא אוהב אותם בגלל הצורה והברק אבל לא מצד המחיר והיוקרה. יכול להיות שטוב לו לעבוד בתור סוחר יהלומים. הוא יתעסק איתם כל היום ויהנה מזיוום אבל לא ישקיע את כל חייו ומרצו לאסוף אותם ולפחד שיאבדו או יגנבו.

להבין שזה שאני רוצה כבוד זה טוב! רק הטעות של הילד זה הטעות של הנפרדות. שאני רוצה לנתק את הכבוד משורשו, זאת נפילה! אבל אם אני להפך – מעלה אותו לשורשו ומחבר אותו.

כל הבורח מהכבוד – הכבוד רודף אחריו. מה זה קללה? לא – כבוד השם רודף אחריך וזה טוב!

אם אתה לא מוותר לגמרי על הכבוד עצמי המזוייף, החלקי, הקטן כל כך – לא תוכל לקבל את האמת. שזה הכבוד האלוקי האינסופי, ללא גבול, ללא תחרות, ללא חלוקה. זמין בכל רגע ובכל מצב ללא קשר למדרגה בין בעליה ובין בירידה. בין בקרבה ובין בריחוק.