לתחלית הכתבה: מודט ב-300 קמ"ש הפאסון הרוחני של פרננדו-חלק 1

המקום: מקסיקו סיטי, מקסיקו. השנה: 2000 אני בן: 27

הם הזמינו לי סלט. אחרי התקרית עם המלצר חשבתי שעדיף שלא  אשאל יותר מדי שאלות. סלט זה סלט, מה כבר יכול להיות? כעבור מספר דקות הונחה לפני קערה לבנה עם עיטורים ובתוכה גופתו של קישקשתא מבותרת ומעוטרת בעגבניות שרי וכמה גבעולי כוסברה.
פרננדו הצביע על המנה ואמר בגאווה לאומית 'סלט קקטוס'. אה. מממ… קקטוס במקסיקו? זה לא קצת מסוכן?

פרננדו המשיך בסיפורי תעלוליו. הסתכלתי עליו בענין. כשהוא התחיל לספר על המירוצי מכוניות שלו העיניים שלו בערו. היה נראה שכל המציאות שמסביבו נעצרת. כל תשומת הלב שלי היתה מרוכזת רק בו. או האם קישקשתא התחיל להשפיע? הוא סיפר שהוא נהג מירוצים מקצועי של מירוצי מכוניות בארנה סגורה ומעגלית ממתכת בה מהירות הנסיעה מגיעה לכ-300 קמ"ש.

וואו. זה היה נשמע מפחיד. כן בנאדם, אישר פרננדו – וצפוף עד אימה. כל טעות של אלפית השנייה יכולה להיות הסוף שלך. מחשבה אחת לא מדוייקת ואתה עף מהמשחק. זאת אומרת מתנגש וגומר את הקריירה. או החיים. זה התחיל לעניין. מה זאת אומרת מחשבה לא מדוייקת? ניסיתי לחקור.

הוא אמר – תראה. אם לדוגמא אני נוסע במהירות של 300 קמ"ש בסיבובים האלה וצריך להיות דרוך לגמרי לראות שאני לא נכנס באף אחד – ופתאום אני חושב לרגע על אשתי שמחכה לי, אני יוצא מהרגע. אני יכול להתבלבל ולעשות טעות שתעלה לי בחיי – אז אסור לי לחשוב על העתיד או על העבר. או בעצם על כל דבר.

ומה אתה מרגיש באותו הזמן? חקרתי. הוא הסביר לי שהוא נכנס למצב של שקט. מצב שהוא גם דרוך וגם רפוי לגמרי. אסור לי להיות נוקשה, הוא המשיך. אני צריך לאחוז את ההגה ברכות ולהיות מצד אחד מרוכז לגמרי ומצד שני רפוי לגמרי. אני צריך להיות ברגע העכשיו, אתה מבין? הוא שאל.

חוליו התחיל לזוע באי נוחות בכיסא שלו. הוא ניסה לשתות מכוס הקולה שלו ואז גילה שהיא ריקה לגמרי. הוא הסתכל מסביב בחרדה. המסעדה היתה די הומה. כנראה שאף אחד לא שמע אותנו ובטח לאף אחד לא היה אכפת על מה אנחנו מדברים. אבל לחוליו היה אכפת. הוא לא רצה שהאח הצעיר שלו ימשיך להשמע כמו ילדון מקסיקני מתלהב.

הוא קרא למלצר ונבח עליו משהו בספרדית. המלצר חזר כעבור דקה עם שוט של טקילה. פרננדו, תן לאורח טקילה, חוליו אמר בקלילות מעושה וניסה להחזיר את השיחה לפסים הרצויים. בטקילה צפה תולעת שלא נראתה לי ידידותית בכלל ושמחתי שפרננדו לא ניסה לשכנע אותי לשתות. הוא שוב התעלם מההפרעות המכוונות של חוליו, והמשיך להסביר. אתה מבין אמיגו, בזמן המירוץ אין לי מחשבות, אני נמצא ברגע העכשיו וחווה שקט עמוק מאוד. זאת חוויה מאוד מיוחדת.

אמרתי לו שזה ממש מזכיר לי מדיטציות. אבל הוא לא התרשם מהענין. זה היה מצב רגיל בשבילו. מצב מוכר "מהעבודה". להיות בנוכחות כל כך חזקה שאתה "פשוט שם". בלי לעשות רושם על אף אחד, בלי לחפש כותרות רוחניות מפוצצות.

זאת היתה נקודה שהיתה לפרננדו. פשטות. היתה בו תמימות מסויימת כשהוא דיבר על המכוניות הוא נשמע כמו ילד שמדבר על המשחק האהוב עליו וזה נגע בליבי. הוא לא ניסה להיות מתוחכם כמו חוליו. וזה עבר הרבה יותר טוב. זה הרגיש יותר אמיתי. אולי הוא אף פעם לא יהיה איש עסקים מוצלח – ואולי הוא יצליח להתחפש כמו חוליו אחיו ולעשות עסקים. אבל הלב שלו נטה למירוצים. הוא אהב את הטירוף של המירוץ ואת השקט שבמרכז הסערה.

לכל אחד מאיתנו יש את הנקודה המיוחדת שלו. נקודה שיש רק לו ולא לאף אחד אחר. אבל אנחנו כל כך מפחדים פשוט להיות מי שאנחנו – מי שאנחנו באמת אמורים להיות, שאנחנו כל הזמן מסתכלים לצדדים כמו חוליו, מפחדים להיות חריגים או מוזרים ומנסים להתאים את עצמנו לזרם הכללי.

פרננדו הראה לי –  תהיה מי שאתה. אל תנסה להציג מה שאתה לא. תהיה בפשטות שלך, בתמימות שלך. אל תדאג – אין לך מושג מי יושב ממולך. אין לך מושג את מי השם שלח אליך ולאיזה צורך. תהיה באמת שלך. זה מספיק. באמת.