מה עושים עם זוגיות תקועה? זוגיות

מה עושים עם זוגיות תקועה?

ראשון, 08:30 אמיר ואורלי

הם ישבו מולי. הוא שילב את ידיו על החזה והשפיל את מבטו והיא חיפשה תקווה בקירות החדר. "מה קורה?" שאלתי אותו. "האמת שכלום." הוא אמר. והיא הוסיפה, "וזאת הבעיה." הם נשואים כבר שתים עשרה שנה, יש להם ארבעה ילדים מקסימים. הוא עובד במשרה מלאה כרואה חשבון בחברה גדולה והיא בבית עם הילדים. מדי פעם יש לה עבודות מזדמנות. היא מורה למלאכה ולאומנות אבל הילדים חשובים לה יותר, היא טורחת להסביר.

"אז מה בעצם הבעיה?" ניסיתי להבין. "כלום." היא אמרה, "אין כלום."

"מה זאת אומרת?" התעקשתי, "אתם מתארים מצד אחד משפחה טובה ונחמדה, עם ילדים מקסימים, פרנסה, ברוך השם.." היא קטעה אותי, "הוא אפילו קובע עתים לתורה בערב אחרי שהילדים הולכים לישון." הוא חייך. "והיא אפילו משתדלת לדאוג לי כמה שיותר, עברתי איזה אירוע רפואי ומאז היא מקפידה לשלוח לי סנדוויצ'ים מחיטה מלאה עם נבטים וגבינה דלת שומן לעבודה." היא הביטה בו בסיפוק.

"אז באמת מה הבעיה?" שאלתי, "אתם רבים הרבה?"

"ממש לא." היא אמרה ונאנחה. "תבין, אנחנו אפילו אוהבים אחד את השני." והוא הוסיף, "מאוד."

זה קורה הרבה. הכל נראה בסדר כביכול, הכל מתפקד כהלכה אבל משהו חסר. האמת שהמילה "משהו" ממש קטנה. זה לא רק משהו אלא העיקר חסר מהספר, כמו שאומרים. חסר הקשר הזוגי, יש כאלו שמתארים את זה שהזוגיות שלהם תקועה. תקוע זה כמו רכב שהתחפר בחול. הכל תקין, כל המערכות יכולות להיות במצב אופטימלי אבל הרכב לא זז. הוא פשוט התחפר.

היא אוהבת אותו, בגדול, הוא אוהב אותה, בגדול, אבל בקטן – בינו לבינה משהו תקוע. יש כאלה שאפילו לא נעים להם להתלונן על זה. "תגידי תודה שאנחנו לא מאלו שמתגרשים" הוא פוטר אותה בתשובה שלופה. ובאמת אם נוגעים בנקודה זאת – לפעמים הם לא מתגרשים בגלל הילדים ולא בגלל שטוב להם ביחד. האם כך נגזר עליהם לחיות?

"אז מה חסר לך?" שאלתי אותה.

"חסר לי…" היא אמרה ומחתה דמעה סוררת, "חסר לי… הכל חסר לי. אני מרגישה שאנחנו חיים במציאות של תיפקוד, הכל מתנהל בבית טוב אבל אין ביננו קשר. אנחנו כמעט לא מדברים.."

"זה לא נכון," הוא מחה, "אתמול דיברנו על התלמוד תורה של אהרון ועל הבעיות עם המלמד החדש אולי חצי שעה. ושלשום דיברנו על ההורים שלך שרוצים לבוא לשבת ואת.."

"אני לא מדברת על זה." היא התפרצה.

"אז מה היא רוצה?" הוא שאל אותי.

הצעתי לו להפנות את השאלה אליה. "אז מה את בעצם רוצה?" הוא שאל אותה.

"אני רוצה שיהיה לנו קשר, שתקשיב לי, שתבין אותי. שלא נדבר כל הזמן על התלמוד תורה של אהרון או על ההורים שלי או על הבוס שלך ועל רעיונות חדשים שלך לפיתוח עסקי."

הוא שתק.

הוא הישיר את מבטו אלי, "זה לא שאני לא מבין על מה היא מדברת, אבל מתי ואיך? אנחנו בקושי מספיקים את הדברים הפרקטיים ולילדים יש הרבה צרכים. ברוך השם היא אמא מסורה ומדהימה אבל.."

"ואולי זאת הבעיה?" שאלתי.

"מה זאת אומרת?" היא הזדקפה, "יש לי ילדים ואני מחוייבת קודם כל לטפל בהם. אל תחשוב שאני אשת קריירה שבורחת מהבית ו.."

"לא אמרתי את זה." ואז פניתי אליו, "תגיד, מתי אתה חושב שזה התחיל?"

"מה?"

"הנתק הזה שאשתך מדברת עליו. התחושה הזאת שאין לכם אף פעם זמן לעצמכם, לקשר ביניכם, לדבר על הדברים באמת. לפרוק את מה שעל הלב שלה." הוספתי כמה מילים. הנהון ההסכמה שלה סימן לי שאני בכיוון.

הוא חכך בראשו, "אני לא יודע. אני… אולי ממתי שהילדים נולדו? אולי כמה שנים אחרי?? אני כבר באמת לא יודע.. זאת אומרת, בדרך כלל זה קופץ איכשהוא, הנושא הזה ואז אנחנו שוכחים את זה בתוך שיגרת היומיום.."

שיגרת היומיום. מילת הקסם שהורסת את הזוגיות לחלק מהזוגות ויכולה גם להציל את הזוגיות לאחרים. השיגרה היא גם המקום שמאפשר לנו בנייה מדודה והתקדמות. למי שאין שגרה קשה מאוד לבנות מהלך חיים ובוודאי שבזוגיות אבל מנגד, מי ששקוע לגמרי בתוך השגרה – משהו בו מת.

"זהו!" משהו ניצת בעיניה, "זה חלק מהבעיה! הוא לא היה ככה בהתחלה."

"מה הכוונה?"

"הוא היה.." היא הסמיקה מעט, "מפתיע אותי כל הזמן.. משהו היה מתחדש ביננו. זה היה מרגש."

"תראי," הוא אמר ביובש, "אני לא יכול פתאום לקנות לנו כרטיסי טיסה באופן ספונטני או לחטוף אותך לארוחת ערב בצל ירח.."

"לא?" שאלתי.

"ברור שלא," הוא אמר, "סדר היום שלנו מאוד מתוכנן, הילדים בבית. אנחנו לא יכולים פתאום להעלם סתם כך.."ֿ

היא הנהנה והסכימה איתו ולרגע עצרה ואמרה לעצמה ואולי לשניהם, "בעצם למה לא?"

"מה זאת אומרת?" הוא אמר.

"בעצם מי אמר שאי אפשר, אולי ההורים שלך יבואו לשמור על הילדים ונסע לאנשהו? אפילו אל תגיד לי לאן…"

הוא חייך, "אולי."

זה לא חייב להיות דרמטי. הם לא חייבים לטוס לירח דבש רומנטי בחול כדי להחיות את הקשר שלהם אבל עלו מהשיחה איתם מספר נקודות. נקודה אחת היא שהם לא מוצאים זמן לדבר על מה שעובר עליהם, מה שעל ליבם אלא – אם כבר מוצאים רגע לשוחח – זה תמיד על נושאים פרקטיים וטכניים. מצד אחד הכל "מתקתק" טוב אבל בעצם מתחת לפני השטח הכל "מתקתק", שעון הזמן מתקתק ואם רוצים שהדברים לא יתפוצצו חס ושלום – כדי שיתחילו לדבר ביניהם באמת.

נקודה נוספת היא השחיקה, השיגרה והתבניתיות של החיים. החיים כאמור מכילים שגרה ויציאה מהשגרה. אם נתקענו בצד של החוסר-שגרה בסקאלה הזאת, צריך אולי להוסיף קצת סדרים ושגרה אבל גם אם נתקענו בצד השני – בצד של השגרה החונקת, אולי צריך לחפש קצת לצאת מהשגרה לפעמים. אולי אנחנו כבר כל כך רגילים למצב הקיים והאוטומטי שקשה לנו לראות שיש אפשרות אחרת.

בנקודה הזאת אני אוסיף שפעם שמעתי אימרה בנושא זוגיות ושלום בית שלזוג שמתחתן בעצם קורים שני דברים במקביל. אחד – הם הופכים לבעל ואשה, חתן וכלה. נוצרת זוגיות. במקביל לכך הם גם הופכים להיות משפחה. ברגע שנולדים הילדים אז ההורים הם גם בעל ואשה אבל גם אבא ואמא של הילדים. זה יכול להראות אולי כמעט אותו הדבר אבל אלו תפקידים שונים ואם נשים לב לכך – התפקידים האלו יכולים להיות סותרים והופכיים לגמרי!

"את תסכימי להניח לילדים ולתת להורים שלי לשמור עליהם, אפילו ללילה אחד?"

היא חייכה לעצמה ואמרה, "יהיה לי קשה אבל… כן.." ואז הוסיפה, "ואתה תוכל לקחת פתאום חופש בלתי מתוכנן מהעבודה  ליום שלם?"

"יכול להיות שהבוס שלי ימלמל משהו וינזוף בי לרגע אבל ברור. זו ממש לא בעיה. אפילו אתמול, מישהו בעבודה שלי סיפר לי על מקום מקסים שהוא ואשתו נסעו אליו בירושלים. מכיוון שהם צעירים, חשבתי לעצמי שזה מאוד נחמד ואולי פעם בעתיד נעשה את זה אבל זה לא פרקטי במצב שלנו אבל עכשיו – אני אומר לעצמי, אולי זה ממש אפשרי!"

הם יצאו נרגשים מהפגישה מחליפים ביניהם שלל רעיונות לזמן זוגי איכותי ומרענן בדרך לרכב.

האם נסיעה חד פעמית וספונטאנית לירושלים תפתור להם את כל הבעיות? ברור שלא. אבל זה כיוון וזו התחלה של עבודת טיפוח הזוגיות. לעתים במצב של תקיעות אנחנו מחפשים פתרונות קסם מיידים, מעין זבנג וגמרנו. הצורך מובן אבל כדי שתהיה לנו זוגיות טובה ומספקת עלינו לטפח ולהשקיע בה צעד אחר צעד. להבין שמעבר לתפקידים שלנו כהורים, כמחנכים, כעובדים או לומדי תורה – אנחנו גם זוג ועלינו להשקיע בקשר, הן על ידי שבירות קטנות בשגרה והן על ידי השקעה ארוכת טווח בשיח הנפשי/ריגשי ביננו.