אחד הדברים המאמללים ביותר את האדם הוא השאיפה להגיע למצב סטטי ורגוע. מצב שליו שאינו משתנה, מצב שבו הוא חושב שהוא יהיה מאושר. מצב שלדעתו לא יהיו לו בו יותר קשיים. זאת פנטזיית ילדות של רבים והיא מקבלת תימוכין מאנשים שטוענים שהם חווים מצבי תודעה כאלו. מצבים בהם אין השתנות. אין ירידות. רק עלייה או אולי אפילו לא עלייה – אלא חיים במין פסגת אושר. חיים במצב תודעה מאוחד שבו לאני הנפרד אין השפעה. שבו אני לא מרגיש נפרד יותר אלא מאוחד בתכלית האיחוד.

האמונה הזו יכולה להביא את האדם להרבה אשליות ודימיונות. ידוע שכל עוד שהאדם בגוף יש לו עבודה לעשות. כל עוד הוא בעולם הזה יש עליות וירידות בנפש. האדם יכול להיות אטום ומרוחק מנפשו ונשמתו ולטעון שהוא בשקט אינסופי אך המציאות שלנו בנויה בצורה של רצוא ושוב. יכולים להיות זמנים של ביטול, של עליה רוחנית, של חיבור לאחדות, של חיבור לבורא ולעומתם זמנים של שוב, של ירידה, של כניסה לעולם, של נפרדות.

אחד הדברים שמפילים אותנו הוא האמונה שהאושר הוא מצב סטטי של תודעה. את הטעות הזאת עדיף להחליף בהבנה שהאושר הוא מצב דינאמי. מצב של שינוי. מצב שבו גם העליות וגם הירידות נתפסות כחלק מהאחדות. מצב שבו אני מבין שהמציאות שלי היא מציאות של רצוא ושוב.

כתוב שרצה יעקב אבינו לשבת וקפץ עליו רוגזו של יוסף – בחסידות מסבירים שלאדם בעולם הזה אין מנוחה, תמיד יש זמנים של עליה וזמנים של ירידה. אם האדם חושב שהגיע למשהו – הוא צריך לזכור שזה הכל יחסי. אם האדם חושב שהוא לא הגיע לכלום – גם זה לא נכון. מה שהוא כבר עושה, מה שהוא כבר עשה הוא יקר וחשוב מאוד. רק שיש אפשרות עוד לעלות. עוד לעשות. עוד להעמיק.

אותו הדבר גם בתודעה שלנו. אם אני אנסה להאחז במצבים המרוממים, המצבים של העלייה הרוחנית אפול לדימיונות. ואם אפסיק לנסות לעלות ואדשדש בדיכאון – זה גם כמובן לא נכון. הסוד של האושר הוא האיזון וההבנה שאני בדרך רוחנית. אני במהלך של עבודת השם. אם אני מתחבר לשמחה הפשוטה בעשיית הדברים היומיומיים שאני עושה אני יכול לחוות אושר בתוך ההשתנות של העולם. אני יכול גם לחשוב ולהזכר בתכלית – ועל ידי כך למשוך ולהמשיך אלוקות לתוך המציאות המשתנה של הבריאה. לעשות ייחוד של זה שהוא מעל הזמן עם הזמן שהוא ברא.

ישנן עבודות רוחניות ופנימיות שונות וכל אחד כמובן צריך לבדוק מה הוא צריך לעשות במדרגה שלו, בהבנה שלו, בהוויה שלו. הנקודה היחידה לזכור שהחיים הם רצוא ושוב. אם אני מבין את זה – זה יכול לתת לי הרבה תקווה. ואם אני שוכח את זה ומנסה להגיע לפיסגה חסרת תזוזה – אני בוודאי אפול, או אהיה מדומיין.