למה לא אוכלים ביום כיפור מבחינת פנימיות התורה?

מבחינת האדם ישנן לפחות שתי סיבות לאכילה: הזנת הגוף וכח ההרגל. כשאדם קם בבוקר ורגיל לאכול בשעה זו, הוא יאכל גם כי הוא רעב וצריך להזין את הגוף אבל גם כי הוא רגיל לאוכל באותה השעה. יתכן שביום מסויים הוא לא ממש רעב אבל "עכשיו זאת ארוחת בוקר". יש לדבר יתרונות וחסרונות אבל זה ניכר לעין כל שאלו הן בין הסיבות הבולטות. מעבר לזה יש כמובן את תאוות האכילה – גם אם אדם מחובר להזנה, לא עלינו, למשל בבית החולים – פעמים רבות הוא עדיין יחשוק בשוקולד, למרות שהוא מוזן בכל החומרים הדרושים לתזונתו.

אבל ללא קשר לתאוות האכילה, מנינו שתי סיבות : הזנת הגוף – מבחינה רוחנית וגשמית, וכח ההרגל. נניח לרגע את כח ההרגל בצד ונתייחס להזנת הגוף. ידוע שהאכילה גם מועילה לגוף וגם מכבידה עליו. מצד אחד האכילה נותנת לאדם כוחות ורעננות אולם מהצד השני היא גם מכבידה עליו. בעיקר אכילה יתירה, מתבטאת בכבדות ועייפות (שלא לדבר על עודף משקל מצטבר שמחליש ומגביל את הגוף). כאשר אדם אוכל לדוגמא ארוחת צהריים דשנה, הוא מרגיש לאחר מכן עייפות וצורך לשינה או שתיית משקאות ממריצים – כגון קפה או תה. באופן דומה גם מבחינה רוחנית – האכילה גם מזינה את הגוף אבל גם "מורידה אותנו" למטה, מקרקעת אותנו, מגשמת אותנו.

על כל פנים – צריך לאכול. בין אם יש בזה יתרונות ובין חסרונות, האכילה חיונית לאדם. אי אפשר להתקיים ללא אוכל – לא באופן גשמי וגם לא באופן נפשי. האכילה גם מרגיעה את האדם, אוכלים כמו לחם מזינים ומשחררים חומרים טבעייים המשמחים את האדם וגם אוכל חם נותן תחושת רווחה ורגיעה.

מדוע לא אוכלים ביום הכיפורים?

מעבר לכך שבפשט ישנה מצווה להמנע מאכילה ולצום ביום הכיפור, בספרי הפנימיות מגלים טעמים רוחניים לכך. יום הכיפורים הוא יום כל כך גבוה מבחינה רוחנית שההזנה הרוחנית שלנו מגיעה לא דרך העולם אלא ישירות ממקום גבוה, כעין עולם הבא. ההזנה לא עוברת דרך העולם הזה אלא אנחנו מתעלים ועולים לבחינת עולם הבא. בעולם הבא אין אוכל ואין שתייה אלא רק רוחניות. באופן דומה, למרות שבעולם הזה אנחנו משתמשים באוכל גם לצורך גשמי וגם כדי להזרים לנו את אנרגיית החיים – ביום הכיפורים אנחנו מקבלים את כח החיים ואת הצרכים הרוחניים שלנו ישירות מהמקור.

מכיוון שאין לנו צורך באכילה ביום הכיפורים – ישנו צום. הרי רובנו ככולנו לא יכולים להרגיש מתי אנחנו אוכלים לצורך הזנה רוחנית ומתי לא, כאשר ביום כיפור אנחנו מוזנים ישירות – לולא הצום היינו חושבים שבכל אופן צריך לאכול והיינו אוכלים אכילה שהיא כולה מיותרת! פה נכנס כח ההרגל לאכול שדיברנו עליו. אפילו אדם שהיה מרגיש טיפה פחות רעב, שאולי לא צריך לאכול – מכח ההרגל היא אומר לעצמו – אבל בכל אופן צריך לאכול והיה אוכל! זה אחד הטעמים הפנימיים לצום ואי האכילה. כמובן שבסופו של דבר אנחנו מקיימים את פשוטם של דברים לפי ההלכה והטעמים הפנימיים רק מוסיפים לנו תבלין נוסף וביאור נוסף לטעמי המצוות.

אולי זה יכול להסביר גם מדוע דווקא יום הכיפורים דוחה אכילת שבת כאשר יום הכיפורים מתקיים בשבת. צומות אחרים (כגון צום גדליה) נדחה מפאת השבת ואילו יום הכיפורים לא (מעבר לפשט שזהו צום מדאורייתא וכיוב') – אם ההזנה היא ישירה, אין סיבה לאכול ואין צורך לאכול! אפילו אוכל שבת שהוא כולו רוחניות בכל השנה, ביום הכיפורים יש חיבור ישיר גבוה יותר ואין צורך לתקן את המאכלים ולהעלות את הניצוצות, אלא יש עלייה מעיצומו של היום עצמו.