לחזור ולדבק את עצמו לְשָׁם

מתוך תורה יב' בליקוטי מוהר"ן תנינא – תורת איה:

…וְעַל – כֵּן כְּשֶׁאָדָם נוֹפֵל, חַס וְשָׁלוֹם, לִבְחִינַת מְקוֹמוֹת אֵלּוּ, דְּהַיְנוּ לִבְחִינַת מְקוֹמוֹת הַמְטֻנָּפִים, וְנוֹפֵל לִסְפֵקוֹת וְהִרְהוּרִים וּבִלְבּוּלִים גְּדוֹלִים,[ובשלב הזה אינו יודע כי הוא באמת במקומות גרועים כי הוא מנותק. זאת הנפילה שהוא לא מרגיש איפה הוא בעצם. כי אם היה מרגיש היה כואב לו והיה בוכה להשם יתברך לעזרה] וַאֲזַי מַתְחִיל לְהִסְתַּכֵּל עַל עַצְמוֹ,[אולי הוא מבין פתאום שהוא לא במקום טוב. או שמשהו פנימי או חיצוני מפנה את תשומת הלב שלו פנימה, חזרה אל עצמו. הוא מתחיל להסתכל על עצמו, איפה אני בכלל?] וְרוֹאֶה שֶׁרָחוֹק מְאֹד מִכְּבוֹדוֹ יִתְבָּרַךְ[כשאדם רואה שהוא רחוק מאוד מאיפה שהוא רוצה להיות זה כואב לו. זה קשה לו. הוא רוצה לצאת משם. הוא רוצה לחזור להשם יתברך, רוצה לחזור לטוב.], וְשׁוֹאֵל וּמְבַקֵּשׁ אַיֵּה מְקוֹם כְּבוֹדוֹ,[במקום לשאול איפה אני, הוא שואל איפה אתה. ריבונו של עולם, איפה אתה? לכאורה זה תמוה – הרי היה צריך לשאול את עצמו איפה הוא נמצא ואיך נפל לשם והוא שואל איפה השם יתברך] מֵאַחַר שֶׁרוֹאֶה בְּעַצְמוֹ שֶׁרָחוֹק מִכְּבוֹדוֹ יִתְבָּרַךְ,[ולכן מה יעזור לו לשאול על עצמו. אין לו כח לכלום, אין לו יכולת. הוא מרגיש סתום ותקוע אז הוא מחפש את השם יתברך. אם היה לו תחושה שיש לו טיפה של משהו, טיפה של תורה או מצוות הוא היה יכול להסתכל על הטוב של עצמו ולעשות אזמרה אבל עכשיו הוא מרגיש בחושך המוחלט] מֵאַחַר שֶׁנָּפַל לִמְקוֹמוֹת כָּאֵלּוּ, רַחֲמָנָא לִצְלָן, וְזֶה זֶה עִקָּר תִּקּוּנוֹ וַעֲלִיָּתוֹ,[דווקא העובדה שכביכול מצד עצמו אין לו סיכוי – פותחת לו את הקריאה העמוקה להשם יתברך להבין שלי בעצמי אין תיקון מצד עצמי אבל אתה יתברך נמצא גם פה במקום האפל הזה ותמיד יכול להושיע אותי] בִּבְחִינַת 'יְרִידָה תַּכְלִית הָעֲלִיָּה', הַמּוּבָא בִּסְפָרִים. כִּי אַיֵּה מְקוֹם כְּבוֹדוֹ זֶה בְּחִינַת הַכָּבוֹד עֶלְיוֹן שֶׁל הַמַּאֲמָר הָעֶלְיוֹן, דְּהַיְנוּ הַמַּאֲמָר סָתוּם בְּרֵאשִׁית כַּנַּ"ל, שֶׁמִּשָּׁם נִמְשָׁךְ חִיּוּת לַמְּקוֹמוֹת הָאֵלּוּ.[זאת אומרת שכפי שרבינו מסביר יש אור של השם יתברך שלא קשור במדרגות או במקום יחסי אלא הוא מוחלט וניצחי ונמצא בכל מקום ומאיר בכל מדרגה. רק שהוא נסתר מעינינו] נִמְצָא כְּשֶׁמְּבַקֵּשׁ וּמְחַפֵּשׂ אַיֵּה מְקוֹם כְּבוֹדוֹ, בָּזֶה בְּעַצְמוֹ הוּא חוֹזֵר וְעוֹלֶה אֶל הַכָּבוֹד הָעֶלְיוֹן,[החיפוש הזה, הבקשה הזאת, כביכול מכניסה את השם יתברך לתמונה. הוא היה תמיד שם אבל עכשיו אנחנו מחפשים אותו ומגלים שגם שם, במקום הקשה כל כך – נמצא השם] שֶׁהוּא בְּחִינַת אַיֵּה, שֶׁמִּגֹּדֶל הַסְתָּרָתוֹ וְהֶעְלֵמוֹ הוּא מְחַיֶּה מְקוֹמוֹת הַלָּלוּ, וְעַכְשָׁו, עַל – יְדֵי שֶׁהוּא נָפַל לְשָׁם,[לשם – למקומות המטונפים, המוסתרים, המרוחקים] וַאֲזַי מְבַקֵּשׁ אַיֵּה מְקוֹם כְּבוֹדוֹ. וּבָזֶה חוֹזֵר וּמְדַבֵּק עַצְמוֹ לְשָׁם,[נשאלת השאלה– מה זה שם? אפשר להסביר ששם זה המקום הגבוה, אבל אולי אפשר ללמוד גם ששם זה דווקא המקום הנמוך! דווקא מקום הנפילה. הוא פשוט מסכים לחזור ולדבק את עצמו לשם, כפי שכתוב לפני זה "נפל לשם" ועכשיו הוא "מדבק עצמו לשם". הוא מסכים להרגיש את הנפילה. הוא מסכים להרגיש את הריחוק. הוא מסכים להרגיש כמה שהוא "שם", אפילו שהוא היה מאוד מאוד רוצה להיות "פה". וכשהוא מבין שגם שם השם נמצא, שאין גבול ואין מקום שבו השם לא נמצא הוא מתחיל לקבל חיות דקדושה גם במקום הנמוך, גם בנפילה] וּמְחַיֶּה אֶת נְפִילָתוֹ,[עוד אפשר לראות פה שהוא מחיה את הנפילה ולא כתוב מחיה את עצמו. זאת אומרת שהוא לא מתנגד לנפילה, אלא מקבל את המקום שהוא נמצא בו ורק מוכן להרגיש מה שקורה לו שם ולהבין שגם שם, במקום הנמוך השם נמצא] וְעוֹלֶה בְּתַכְלִית הָעֲלִיָּה:

בעזרת השם…

דרך אגב, בהמשך התורה אפשר לראות שבאמת זה רק חצי מהעניין, כמו בנר חנוכה ונר שבת (אם ירצה השם עוד אכתוב על זה באריכות יותר) שמסביר הנתיבות שלום שנר חנוכה מדליקים לפני נר שבת כי נר חנוכה מעלה אותך עמוק מהמקומות הנמוכים למקום "רגיל" ונר שבת מעלה אותך ממקום הרגיל למקומות הגבוהים ביותר. עבודת איה, לראות את אור השם שזורח גם במקומות המטונפים זאת עבודה שלכאורה לא קשורה לתורה ולמצוות כי אין בה את נקודת העבודה של ההתקדמות, הקו הישר, אלא היא בחינה של אינסוף ובאמת בסוף התורה רבינו כותב:"..וְאַחַר – כָּךְ זוֹכֶה לַעֲלוֹת מִשָּׁם לְגַמְרֵי אֶל הַקְּדֻשָּׁה בְּעַצְמָהּ, דְּהַיְנוּ בִּמְקוֹם הִתְגַּלּוּת כְּבוֹדוֹ יִתְבָּרַךְ, כִּי עִקָּר הַקְּדֻשָּׁה שֶׁיִּתְגַּלֶּה כְּבוֹדוֹ יִתְבָּרַךְ. בָּרוּךְ ה' לְעוֹלָם אָמֵן וְאָמֵן:" זאת אומרת שגם באיה במקומות המטונפים האדם מוצא את אור השם בחינת המאמר הסתום שבו כבוד השם לא מתגלה, אבל אחרי זה הוא צריך גם את נר שבת, בחינת תלמיד חכם, בחינת חוכמת התורה שבה הוא עולה לגמרי אל הקדושה בעצמה שזה מקום התגלות כבודו יתברך וזה כבר הארה לא מהמאמר הסתום בלבד אלא גם משאר המאמרים. זאת כבר הארה מדורגת ששייכת לחכמה וכיוב'… והיהודי צריך כל הזמן לנקוט בשתי העבודות, כמו שרבינו אומר שצריך גם התבודדות (שזה למצוא את הקשר עם השם יתברך לא משנה באיזה נקודה שאתה נמצא בה, ואפילו אדרבה, דווקא בנקודה שאתה נמצא בה, דווקא בנקודה ששיכת ללבך אתה יכול להתחבר עכשיו להשם יתברך. שזוהי נקודה מעבר לגבול) וגם לימוד שולחן ערוך (שזה דווקא ההגבלות והחוקים והצמצומים, והארת השם דווקא בגילויים ובגדרים).