ל"ג בעומר: משחק ילדים – חלק 2

לקריאת תחילת הכתבה: ל"ג בעומר: משחק ילדים

סיפרתי למישהו שאנחנו לא נוסעים בלילה, בכלל עדיף לנו לנסוע עם הילדים מחר. הוא הסתכל עלי בתדהמה: "עם הילדים? בכל הטירוף של מירון?! טוב…" אוף. איזה באסה.

נזכרתי באחד הקטעים הרוחניקים הנפוצים – לא מביאים ילדים לעולם כי ילדים הם מבאסים מבחינה רוחנית. אי אפשר לנסוע לריטריט של שתיקה של חודש בגלל שצריך לדבר עם הילדים. בגירסה התורנית זה מתורגם ל-אולי אני אסע למירון לאיזה שבוע ושאשתי תסתדר עם הילדים.

כל הקטע הזה של "להסתדר עם הילדים" כאילו שהם צ'ימידן הוא מובן אולי אבל מאוד מעצבן. מה הנשמות האלה אשמות שהן בנות שנה, שלוש וחמש ולא יכולות להסתדר לבד? מה הן אשמות שההורים שלהן רוצים לחוות התעלות רוחנית? אז בבוקר של ל"ג בעומר, אחרי שקיבלתי אימייל שהבעיה בעסק הסתדרה ונרגעתי קצת החלטנו לנסוע כולנו לצפון. יצאנו בנחת ואפילו עצרנו בדרך עם הילדים לפיקניק במקום יפה בגליל.

הרגשנו שלווה ושמחה. לא היה אכפת לנו כל כך מתי בדיוק נגיע. התנהלנו בשאנטי ואפילו העדפנו להתעכב – ככל שיהיה מאוחר יותר, הסיכויים גדולים יותר שיפתחו את המחסומים של הכבישים ויתנו לנו להגיע עם האוטו קרוב לרשב"י.

לפני פטירתו אמר רבי נחמן "פבולא פבולא" שזה באוקראינית לאט לאט. קח את הזמן. אל תילחץ ואל תלחץ. לחץ לא טוב לעבודת השם.

כנראה שלא הגענו מאוחר מספיק מכיוון ששוטר קשוח במדים הפנה אותנו לחניון בעודו לועס באגט. לבריאות.

אוף חניון. בדיוק מזה ניסיתי להמנע. הערנו את המלאכים הישנים, העמסנו אותם ואת עצמנו לאוטובוסים שמגיעים עד לציון. הכל היה ממש בסדר ונעים עד שהגעתי עם הבן הגדול – על הכתפיים שלי לתוך הכניסה לציון של רבי שמעון. אנחנו ועוד כמה מאות אלפי אנשים.

הוא התחיל לצרוח (הבן שלי, לא רבי שמעון) מרוב לחץ. כנראה שרבבות צדיקים דוחפים ונדחפים בריקוד ובשמחה לא התאימו לו אז פילסנו דרך החוצה. נסיון לעשות תורות עם אשתי מי נכנס ומתי ואז פשוט הרפיתי. יללה מה שיהיה יהיה. באנו ביחד כמשפחה אז בא ננסה לשמוח יחד עם הילדים ולזרום איתם.

הרגשתי כאילו היינו שם חצי שעה אבל כשראינו שוב את המזדה הכסופה מכוסה באבק החניון המאולתר השעון הראה שעברו מעל ארבע וחצי שעות. בדרך הספקנו להאכיל את הילדים, לרקוד איתם, לפגוש מליון חברים, לקרוא תיקון הכללי, להנות מאוירת ההילולה ולזכור שאפשר – גם להתחבר לרוחני, גם להיות בנאדם וגם הורים נורמלים (טוב נו, פחות או יותר).

שזכותו של התנא הקדוש רבי שמעון תעמוד לנו ולכל עם ישראל אמן!