מי בכלל רוצה לגעת בכאב? זה הרי הדבר האחרון שאנחנו (לפחות רובנו) רוצים להתקרב אליו. הרי ניסינו להפטר מהתחושות האלה כל החיים מאז הילדות. הילדות. אה. הילד הפנימי מחייך עכשיו בסיפוק. זוכר אותי? זה שאתה מתעלם ממנו במשך שנים? אין לך ברירה – אתה חייב לחזור וליצור קשר אם אתה רוצה את המפתח..

מפתח? שאלתי אותו בפליאה.

כן, מפתח. ענה הילד הפנימי. מפתח ללב שלך. מעניין אותך? הוא שאל בסיפוק. אני שונא סחטנים. ניסיתי לחטוף לו את המפתח מהיד אבל הוא ברח. הילדים האלה..

הוא ישב על גיבעה קטנה ומוריקה והצמיד את המפתח לליבו. הוא ליטף את המפתח בערגה ואז הסתכל עלי באיבה – בחיים לא תקבל אותו! אין מצב! חשבתי שהשתנית! חשבתי שהשתנית! הוא פרץ בבכי.

השתניתי. אמרתי ברעד. באמת. השתניתי. אני עושה המון עבודה פנימית ורוחנית. תביא, תביא את המפתח. יאללה. נו. ניסיתי להדחיק את הזעם בקולי. אסור לעצבן את הילד. הם מתעצבנים ואז נהיים ברוגז וזה הופך לסיפור סיפור.

אתה לא השתנית. אומר הילד בכעס ומחה את הדמעות.

אני כן! הכרזתי בעוז. תראה – אני עושה עבודה, אני… ואז הסתכלתי עליו בחיוך מנצח – חזרתי בתשובה!

זהו. בטח אין לו מה לענות לי עכשיו. הלך עליו. אני יודע שהוא מחובר לזקן הפנימי והזקן בטח מחייך עכשיו במתיקות ואומר לילד שאין מה לעשות. אני צודק. חזרתי בתשובה הכל בסדר! קשר עם הקדוש ברוך הוא, לימוד התורה הקדושה, מה עוד הילד יכול לרצות ממני?!

זה לא מעניין אותי שחזרת בתשובה! צרח הילד. אתה לא מוכן לפגוש את הכאב, אז זה לא מעניין אותי שחזרת בתשובה. אם לא תהיה מוכן לגעת בכאב ולפגוש אותו בחיים לא תקבל את מפתח הלב.

טוב. אמרתי בהכנעה והשפלתי את מבטי.

הילד הפנימי הסתכל עלי בחשש וירד מהגבעה המוריקה לכיווני. הוא הסתכל לי עמוק בעיניים ושאל – אתה באמת מוכן? אתה באמת מוכן לעבור דרך הכאב?

הסתכלתי עליו בעיניים פעורות. הרגשתי איך כל הגוף שלי מתאבן. אני רוצה להושיט את היד למפתח אבל הכל קפוא.

הוא הסתכל עלי בעיניים טובות אך כאובות.

לקחתי נשימה עמוקה.אזרתי את כל הכוחות, למרות הזרמים המשתקים בתוכי. למרות הפחד שהציף. ואמרת ברעד קל:

כן.