newbאני לא זוכר איך קראו לספר ההוא אבל זה היה ספר של אנדרו כהן. קיבלתי אותו ממישהו באמצע ריטריט שתיקה ואני בדרך כלל לא קורא ספרים בריטריטים של שתיקה. סוף סוף יש למח קצת זמן לנוח – למה להלעיט אותו בעוד חומר לעיבוד? משום מה הסכמתי להסתכל בספר.
אני לא זוכר שום דבר מהספר חוץ מקטע אחד, ואולי רק אותו קראתי – כל העולם נברא בשבילי. אנדרו כהן מסביר שם שהאדם צריך להרגיש את האחריות שכל העולם ותיקונו מונח על כתפיו. הנופים הפראיים של מהבלשוואר – הודו קראו לי, אז עזבתי את הספר. אבל הספר לא עזב אותי.
זה קונן בתוכי כמו וירוס תודעתי. כל העולם לא נברא אלא בשבילי. הכל סובייקטיבי, הכל אישי פתאום. כל העולם המנוכר הזה הוא שביב של תודעה אצלי. מה זה אומר? מה האחריות שלי בכל העסק הזה? לפי מה שאנדרו כתב – יש לי אחריות רבה. לפיכך ובהתאם לזאת תייקתי את פיסת המידע הרוחנית הזאת במגירה צדדית שם השארתי אותה למשך כמה שנים.
הריטריט המשיך – בשקט ובזרימה. ימים של שמש ויערות סביב. הטיולים באיזור המלון המבודד רק אני עם עצמי בשקט וללא קשר עם אף אחד הכניסו אותי למרחב פנימי מדהים וצלול. בארוחות הרגשתי את השלווה מאוד חזק.
היתה תחושה של תמימות באויר. תחושה של אופטימיות ממתיקת סוד. ניתוק מהעולם האכזר שבחוץ. עולם של אלימות, של קשיים. ישבנו כולנו בכיס קנגרו רוחני במקום שאין בו כלום חוץ משקט וטבע אדיר מימדים.
אלו היו 21 יום של שתיקה מבורכת, בתוכם התאבד או מעד לתהום אחד החברים הטובים שלי באותו הזמן. אולי המילה חבר טוב קצת מוגזמת כי הכרנו בגואה חודש לפני כן אבל די נקשרנו וגרנו בשכנות איזה שבוע. לא אשכח איך באמצע מסיבות תמיד היית מוצא אותו לידך מספר סיפורים מסקוטלנד. סיפורים שלמים! באמצע מסיבה.. לא יאמן!
אחת התמונות האחרונות הזכורות לי ממנו מלווה בסאונדטרק של חואן, הטרק "ריפוי רוחני". בוקר של מסיבה על החוף בפרדיסו, הוא עומד בתוך הים על סלע ענק ורוקד. כמה שבועות אחרי זה כל מה שנשאר ממנו זה גופה בוערת במדורה.
לכל יצור על פני האדמה יש אחריות לעולם שלו. לשמור עליו, להגן עליו ולשאת בתוצאות של המעשים שלו. אני מקווה שההבנה הזו שיפרה את חייך ואת חיי הסובבים אותך.