המגיד הגדול ממיזריטש אמר פעם להרב הקדוש הרב זושא מאניפולי:
– תכתוב לגאון שלנו, ר' זלמניו ליטווק, שיבוא הנה.
ומאז קראו אותו החבריא הקדושה בשם "הרב".
וה"מלאך" הקדוש, בנו של הרב המגיד, סיפר לאביו המגיד, שהחבריא קראה לר' זלמניו ליטווק בשם "הרב". אמר לו אביו:
– החבריא קדישא כיוונה אל האמת. שמא מילתא היא, והילכתא כרב. ה"שלחן ערוך" של הרב יתקבל בכל תפוצות ישראל.
וכשבא הרב לרובנה ( מקום משכנו של המגיד הגדול בשנותיו האחרונות), ור' זושא מאניפולי סיפר לו, שהרבי ציוהו לכתוב ל"הגאון שלנו" שיבוא, התאנח הרב מעומק הלב, ונפל תיכף בהתעלפות. כשהקיצוהו מהתעלפותו נחלש מאד, ונפל למשכב.
הדבר היה בקיץ תקל"ב. בני החבריא קדישא התיראו מלספר להרב המגיד על המקרה שהיה עם "הרב", והרב הקדוש ר' מנחם מנדיל מוויטבסק ז"ל (מגדולי תלמידי הרב המגיד, מראשוני החסידים העולים לארץ ישראל. נפטר בטבריה) אמר שאסור לצער את הרבי (המגיד) ועל החבריא בעצמה למצוא איזו עצה ולעשות "פדיון" עבור ר' זלמן. אבל הרב הקדוש ר' לוי יצחק מברדיטשב ז"ל עמד על דעתו והכריע לספר להרב המגיד. והלכו שלושה אלה: ר' מנחם מוויטבסק, ר' זושא מאניפולי ור' לוי יצחק מברדיטשב, להרב המגיד, לספר לו את אשר קרה עם ר' זלמן.
כשסיפרו לו את הדבר, אמר הרב המגיד בזה הלשון:
– וה' העלים ממני. הוא יש לו הרגשה כבן. אני נחשבתי כבן אצל הרבי שלי (הוא הבעל שם טוב ז"ל) והוא נחשב כבן אצלי.
ולא הבינו התלמידים למה הוא מתכוין ואל מה ירמזון מליו, עד שהגיע חודש כסלו בשנת תקל"ג, ואז, ימים אחדים קודם הסתלקותו של הרב המגיד, אמר המגיד לתלמידיו:
– את אשר אתם מרגישים עכשיו, הרגיש ר' זלמניו עוד בקיץ העבר…
וקודם הסתלקותו לקח המגיד את ידו של "הרב" ואמר לו:
– י"ט כסלו הוא יום ההלולא שלנו.
ביום ג' פרשת וישב, י"ט כסלו תקל"ג נפטק המגיד הגדול. ובעשרים ושש שנה אחרי זה, בדיוק באותו יום: יום ג' פרשת וישב, י"ט כסלו תקנ"ט הוא יום הגאולה של "הרב". באותו יום נשתחרר ממאסרו בפטרבורג, ונקבע היום לחג קבוע בין כל חסידי חבד.