פורסם באתר נמסטה

תמיד אהבתי את חג סוכות, גם לפני שחזרתי בתשובה. יש משהו בחג הזה שפשוט תמיד שימח אותי. ובאמת זה הקטע של חג סוכות – הוא נקרא גם חג שמחתנו.

לצאת החוצה מהבית לשבוע – לגור תחת כיפת השמיים בסוכה עם סכך – מספיק עבה שלא תכנס השמש יותר מידי אבל קצת מאוורר שאפשר יהיה לראות כוכב או שניים, מי אמר שצריך לנסוע לסיני לעשות ריטריט? אין עבודה, אין לחץ של הספקים. רק אתה ועצמך. או אתה וחברים. הרבה חברים.

אני זוכר שגרתי בניו יורק ועברתי ליד האוניברסיטה ואיזה חבדני"ק צד אותי בעיני הנץ שלו – מצוות לולב? הוא שאל. איך הוא ידע שאני יהודי מכזה מרחק? מאמנים אותם מילדות, אני בטוח! חייכתי, נו טוב. נכנסנו לסוכה שלהם, הוא הראה לי איך נוטלים את ארבעת המינים וזה היה נחמד. הוא גם קלט שאני רוחני אז נתן לי הסברים רוחניים/פנימיים על ארבעת המינים וחג הסוכות. אני זוכר שזה לא הרגיש לי מאיים משום מה. באמת יש איזה שמחה בסיסית בחג הזה שעוברת מעל כל המחסומים והחלוקות.

אולי זאת הסוכה עצמה. לפי הפנימיות בסוכה בחג הסוכות שורה אור החסדים. אור רוחני מאוד גבוה שכל מה שצריך כדי לקבל אותו – זה פשוט להיכנס לסוכה. זאת המצווה עצמה! לא צריך לברך, לא צריך לעשות שום דבר, רק להיכנס לסוכה. פשוט להיות.

כולם אוהבים לבוא לסוכה – חילוניים, דתיים, חוזרים בתשובה, נאו-רוחניקים –  כולם מתחברים ביחד בשמחת החג. שיחת חברים בסוכה – עם אספרסו, מה רע? או אולי על האש. תלוי בשעת היום והכיוון הקולינרי של החברים שבאים להתארח.

יש חברים שאני לא מספיק לראות כל השנה. כל אחד והעניינים שלו, כל אחד והכיוון שלו. ואז מגיע סוכות ופתאום יש זמן – כל אחד מוצא את היום שלו ומגיע. זה אולי נראה לא רציני לפגוש חבר פעם בשנה – אבל יש בזה דווקא משהו מתוק. אמיר תמיד מתקשר אלי שבועיים לפני כדי לשריין מקום. אנחנו חברים כבר יותר מעשרים שנה אבל החיים סוחבים.. אתם יודעים. אז סוכות זה הזמן שבו אנחנו מתעדכנים, מה קורה איתנו בפנים, בחוץ. ככה, יש בזה משהו מיוחד עבורי.

השנה הרחבתי את הסוכה, הגדלתי אותה כמעט פי שניים – עכשיו זה בכלל מיני ארמון. הילדים באורות – יש הרבה לאן לרוץ בסוכה (נקווה שלא יחריבו לי אותה, ואם כן – אני מקווה שאזכור את השמחה..)

להמשך הכתבה : חג סוכות – שמחה כעבודה רוחנית – חלק ב'