זמן שמחתנו חלק ד' – סוכות, הרב ארז משה דורון

לתחילת המאמר: זמן שמחתנו חלק א'

מחיצות הסוכה מלמדות על יחסינו כלפי העולם הזה (גבולות). ואילו הסכך מלמד על יחסינו כלפי העולם הרוחני, העולם הבא. יחס זה מרומז כאמור במילים: "צריך להניח סכך, עד שתהא צלתה מרובה מחמתה".

גם כלפי מעלה אין אנו "מתפרצים". גם שם מסוכן שיהיה הכל "פתוח".

מתוך ענוה, והכרת מוגבלותנו, אנו מצמצמים גם את האור הבא מן השחקים.

רוצים ב"שמש", אבל ב"מדה". מרשים לה רק להסתנן בקוים דקים מבעד לצל הסכך. "צלתה מרובה מחמתה" – יותר צל מאשר אור, יותר גבול מאשר התגלות. וגם בזה אנו בונים כלים מדויקים ומתאימים להכיל את השפע האלוקי.

"כי הסוכה היא צלתה מרובה מחמתה, שזהו בחינת צמצום המוחין (הדעת) שהם בחינת "חמה". וזהו עיקר תקון הקדושה לעשות צמצום אל רבוי האור. כי "רבוי השמן גורם כבוי הנר", ועיקר השבירה (דהיינו נפילת מצב העולמות למקום ירוד ונמוך בו אנו נמצאים) הייתה על ידי רבוי האור (כמובא בקבלה שלא היו די כלים בתחילת הבריאה להכיל את האור האלוקי הגדול ולכן, כביכול, "נשברו" העולמות ונפלו ממעלתם), ועל כן עיקר תקון הקדושה על ידי הצמצום, וזה בחינת התקון של כל המצוות לעשות צמצום וכלי אל האור. וכל אחד ואחד כפי אשר זכה לעשות מצוות בזה העולם, כן נעשין מהם לבושין, שהם צמצומים וכלים, אשר בהם יזכה לקבל האור הגנוז והצפון (לעתיד לבוא), שאי אפשר לקבלו כי אם על ידי כלים…

…וזה בחינת מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, ש"לעתיד לבוא הקדוש ברוך הוא מוציא חמה מנרתיקה, צדיקים מתרפאין בה ורשעים נדונין בה"

"חמה" – זה בחינת אור השכל (האלוקי) שהיה גנוז וצפון עד אז ועל ידי רבוי האור (הדעת הרוחנית) שיתגלה אז – צדיקין מתרפאין ורשעים נדונין, כי הצדיקים יתענגו מזה ויקבלו חיות ורפואה מזה, כי בשביל זה יגעו וטרחו כל ימיהם בעבודת ה', היינו כי על ידי המצוות שעשו והכינו בעולם הזה. על ידי זה זכו לעשות כלים ולבושין, ועתה זוכין לקבל בתוך אלו הכלים והלבושין את האור הגדול.

…אבל "רשעים נדונין בה", כי הם "נכווים", על ידי האור הגדול, מאחר שאין להם כלים במה לקבלו, מחמת שלא עשו מצוות בעולם הזה" (ליקוטי הלכות סוכה ג' סעיף ו').

לרוחב הסוכה, כפי שציינו, אין גבול, רק שיהיה האדם מוקף מחיצה. אך לגובה – יש, וכמו שאמרו חז"ל "סוכה שהיא גבוה למעלה מעשרים אמה (בערך שנים עשר מטר) – פסולה".

וטעמם: "למעלה מעשרים אמה אין אדם עושה דירתו דירת ארעי אלא דירת קבע (מפאת הגובה הרב), ואנן סוכה דירת ארעי בעינן" (ואנו מעונינים דווקא בדירת ארעי – שזה עיקר ענינה ומצוותה של הסוכה). ועוד טעם נתנו לדבר "למעלה מעשרים אמה – לא שלטא ביה עינא" כלומר שלמעלה מעשרים אמה אין עינו של היושב בסוכה "שולטת" דהיינו מבחינה בלי מאמץ, בסכך. ואנחנו חפצים שהסכך יהיה ניכר ונראה לעין.

הלכה זו, כפי שמבאר רבי נחמן, מתייחסת גם לשני סוגי תפישה ודעת הקיימת באדם, אותם הוא מכנה: "שכל פנימי" ו"שכל מקיף" וכלשונו (ליקוטי מוהר"ן חלק ב' תורה ז' סעיף ו'): "כי מה שאדם מבין ומשיג בשכלו, זה בחינת פנימי, כי זה השכל נכנס לתוך שכלו. אבל מה שאין יכול (עדיין בשלב זה) להכנס לתוך שכלו, דהיינו מה שאי אפשר לו להבין, זה בחינת מקיפים, כי זה הדבר מקיף סביבות שכלו, ואי אפשר לו להכניסו בפנים בתוך שכלו, כי אי אפשר לו להבין זאת, מחמת שהוא בחינת מקיף אצלו".

האיסור להגביה את הסוכה למעלה מעשרים אמה, מרמז, לדברי רבי נתן, על האיסור לחקור ולהתעמק במה שעבורי אינו נתפש, דהיינו שעדיין הוא "גדול עלי" ואיני מסוגל לקלטו ולהבינו.

והוא מבאר (ליקוטי הלכות סוכה א' הלכה ב'): "וזה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (מסכת סוכה ב') "סוכה שהיא גבוהה למעלה מעשרים אמה – פסולה", שהם בחינת שני "יודין" (האות יו"ד, שמספרה בגימטריה – עשר, ו"שני יודין" שווה עשרים), שהם בחינת שני השכליות, דהיינו שכל פנימי ושכל מקיף, כי השכל הוא בחינת יוד (כמובא בדברי רבי נחמן) ולמעלה מאלו העשרים אמה, דהיינו למעלה מהמקיף – לא "שלטא ביה עינא" (לא שולטת "עין השכל" והתבונה), ואסור לכנוס לפנים ממחיצתו להסתכל לשם, ועל כן אסור להגביה הסכך יותר למעלה מעשרים אמה כי "במופלא ממך אל תדרוש" (מסכת חגיגה י"ג).

כי אי אפשר להסתכל כי אם בהמקיף הסמוך אליו, ומי שנכנס לפנים ממחיצתו הוא יוצא מגבול הקדושה. ועל כן הסוכה פסולה לגמרי אם היא גבוהה למעלה מעשרים. וזה שאמרו רבותינו ז"ל "למעלה מעשרים אמה אין אדם עושה דירתו דירת ארעי אלא דירת קבע, ואנן סוכה דירת ארעי בעינן", כי הסוכה, שהיא בחינת המקיפים צריכה להיות דווקא דירת ארעי, דהיינו שלא יטעה חס ושלום, שכבר זכה לשלמות הדעת, מאחר שזכה לאיזה השגה (והבנה רוחנית) כי "גבוה מעל גבוה שומר" (קהלת ה' ז') ו"לגדולתו אין חקר", ועל כן אסור לקבוע דירתו בסוכה זו, כי אם שתהיה דירת ארעי לפי שעה (דהיינו) להשתדל ולטרוח בעבודת ה' לזכות להשגה אחרת, ו"לצאת מסוכה לסוכה" – כי "תכלית הידיעה שלא נדע" (שהדעת הרוחנית שהאדם קונה אסור לו "להתקע" בה, רק לדעת שעדיין יש עוד הרבה להשיג ולהבין ולהתעלות, עד שיחוש שאינו יודע כלום, ואז יתעורר ביתר שאת ללמוד ולהשיג יותר). ומי שאוחז בבחינת התכלית הזאת, אזי "סוכתו", דהיינו השגתו, היא בבחינת דירת ארעי תמיד, כי מתייגע תמיד להשיג יותר. ובזה תלוי שאינו הורס (את גבולותיו) לעלות אל ה', להכנס לפנים ממחיצתו, מאחר ששפל בדעתו ואוחז בבחינת התכלית שאינו יודע כלום. איך יבוא להסתכל עוד יותר למעלה ממנו? רק מייגע להשיג (השכל) הסמוך (והשייך) אליו, ובזה תלוי קיום דעתו, כי זה עיקר התכלית, וזוכה להשיג תמיד השגות חדשות.

אבל מי שרוצה להסתכל למעלה ממחיצתו וזה מחמת שסובר שהוא יודע כבר השגתו יתברך, שמתפאר שמותר להכנס לפנים, ואזי בודאי דירתו "דירת קבע", כי אינו מייגע לצאת מסוכה לסוכה, ואזי הוא קלקול הדעת לגמרי, כי מי שסובר שהוא יודע משהו בהשגתו יתברך אינו יודע כלל, ועל ידי כניסתו לפנים ממחיצתו הורס דעתו לגמרי, כי יוצא חוץ מגבול הקדושה, ועל כן סוכה שהיא גבוהה למעלה מעשרים פסולה, מחמת שעושה דירתו דירת קבע".

כל הלכות הסוכה, אם כן, עוסקות בענין הגבולות. כלפי העולם, כלפי "השמים" וכלפי מה שלמעלה מתפישתי. והנה, דווקא הענו, השפל בדעתו ומוכן להגביל את עצמו, בונה כלי לאור הלא מוגבל והאין סופי של ה'. ולעומתו החפץ, בגאוותו, להרוס גבולותיו ו"לתפוש" בדעתו את האין סוף, "הורס" כליו ונמצא ריק וחסר מכל אור.

בתוך הגבול – מאיר האין גבול.

והחפץ באין גבול "בלי כלים" – מוטל דווקא הוא בשביו המר של הגבול.

מתוך אתר לב הדברים

השאר תגובה