newbהמסע שלי, של סניאס מגניב שטס ברחבי העולם ומנגן במסיבות טראנס, מגדל שיער ארוך ובינתיים עושה עסקים חובקי עולם – התחיל להאט ולנחות. רן ובר מתחזק
זה התחיל בניו יורק. זאת אומרת, היו לזה שורשים מוקדמים, רמזים מקדימים, אבל את ההתקרבות ליהדות עשיתי דווקא בניו יורק. שם אף אחד לא הציק לי, איש לא שם על זה תוויות. והיה עוד משהו: גרסת היהדות שהוצגה בפני שם – יהדות רוחנית ניו-אייג'ית, ארוזה באמריקאיות – היתה לי מאוד קלה לעיכול.
התחלתי ללכת לשיעורים באחד המרכזים התוססים ללימוד קבלה בניו יורק. היו המון דברים מסביב. ספרים, אירועים, אותיות, מוצרים נלווים. הכול משווק כל כך טוב, הכול מוגש על צלחת של כסף ועולה המון, ואיכשהו גם נראה הגיוני.
השיעורים היו מאוד פשוטים. הם בטאו גרסה מדוללת של קבלה, אבל זה מה שחיפשתי באותה תקופה. עזבו אותי ממורכבות, מתורה ומצוות; תנו לי רוחניות, אבל אל תכבידו עליי. מובן שלא הודיתי בזה ולא הייתי מודע לזה, אבל אולי זה מה שיכולתי לעכל באותה תקופה, וזה הגיע ישר אליי. אבל זה לא כל כך משנה איך בדיוק התחלתי ללמוד קבלה בניו יורק, כמו שגם לא באמת חשוב למה הפסקתי ללמוד שם. בסופו של דבר, יש משמעות לדבר אחד: משהו קרה שם. משהו נפתח אצלי, משהו התחבר.
אחר כך הבנתי שזאת בדיוק היתה הבעיה: חוסר גבולות.
כן רוח'ני, לא רוח'ני
אני זוכר את הפעם הראשונה שבה ראיתי את עץ החיים – עץ הספירות הקבליות. זה עשה לי משהו. זה השאיר בי רושם עמוק. הרגשתי מחובר לזה מבלי שהיה לי מושג איך. בכלל, כל החיבור לקבלה היה עבורי מאוד עמוק. בשכל לא הצלחתי להסביר למה ואיך, אבל משהו בפנים הרגיש שמחה שלא ידעה גבולות. אחר כך הבנתי שזאת בדיוק היתה הבעיה: חוסר גבולות.
אני זוכר שהדברים ששמעתי שם התחילו להדהד בתוכי, והתחלתי להסתכל על החיים שלי במהלך העשור שחלף, כמחפש רוחני. מצד אחד הרגשתי שאני מחפש שמחובר לדברים מאוד עמוקים, ומצד שני חשתי נפרדות מאוד גדולה מהעולם המקיף אותי. מהחברים של העבר ומההורים; מכל מי שהוא לא "רוחני".
זאת אומרת, מבחינת המדיטציות והשקט העמוק והבהירות הפנימית הייתי מאוד מחובר, אבל ברגע שזה היה צריך להיפגש עם העולם התחילו הבעיות. שם התחילה הנפרדות, ה"אני" ו"הם". הפלגנות. אה, הוא לא רוח'ני, אז אין הרבה על מה לדבר איתו.
אני זוכר קורס מדיטציה בשתיקה שעברנו פעם בפאצ'ה מאמה של טיוהר. בסיומו אנשים יצאו מהשקט לאטם, ואחד מהם היה מחייך כל הזמן ונראה שקט ומאושר. עד שהגיע הטלפון מאמא שלו. הוא התחיל לצעוק עליה בטלפון: מה את רוצה ממני? תעזבי אותי בשקט. זה היה סוג של ניתוק שאיש לא דיבר עליו.
כששמעתי על סולם יעקב, זה התחיל להתחבר לי. סולם שבסיסו בארץ וראשו מגיע לשמים. הוא סימל עבורי את האיחוד הבלתי נתפס בין שמים וארץ, את ההבנה שאפשר לחבר בין הדברים, את ההיווכחות שהם אינם מנותקים זה מזה כפי שחייתי לפני כן. אפשר לחבר את העולמות הרוחניים הגבוהים ביותר עם המציאות הגשמית הנמוכה ביותר. זה היה ממש נוקאאוט בשבילי.
להמשך המאמר: זה התחיל בניו יורק: רן ובר נפרד מהמחרוזת ההודית ומהשיער הארוך – חלק 2
תגובות