זה התחיל בגואה: רן ובר חותם את המסע – חלק 1

לא גיליתי את האור, לא הגעתי להארה, לא פתרתי את כל הבעיות של העולם וגם לא את אלו שלי. אבל אני בדרך. רן ובר חותם את המסע בין גואה לבין השם יתברך. פרק אחרון

לבסוף חזרתי בתשובה. והתחתנתי. האמת שזה קרה ביחד, אבל זה כבר סיפור אחר. העמקתי בלימודי היהדות, התחברתי לחסידות, לפנימיות, לגמרא, גמעתי הכול בשקיקה. נכנסתי במהירות לתוך העניינים.

כתבתי ספר על תהליך התשובה, כדי לעזור לבעלי תשובה אחרים. עשו עליי כתבת שער באחד השבועונים החרדיים. נולדו לי שלושה ילדים. הפכתי לחלוץ בתחום שידורי הווידאו היהודיים באינטרנט, הקמתי חלק מהאתרים הגדולים בארגוני הקירוב והפצת היהדות. הכול נראה מושלם.

ואז הגיע רבי נחמן.

שנים. שנים שחברים שלי ניסו לשכנע אותי לנסוע איתם לאומן בראש השנה. אבל אני סירבתי. מה אני, משוגע? מה אני צריך את כל הצדיקים האלה?! יש בורא לעולם, יש התבודדות (אפילו ש"רשמית" לא הייתי קשור לברסלב, היה לי רב שלימד אותי על התבודדות). חוץ מזה, למה להכניס את עצמי לנישות? אני יהודי. וזהו.

האמת שזה כבר היה מעצבן. וגם רבים מבין הלקוחות שלי היו ברסלב, ועשיתי הרבה אתרים ושידורים שקשורים לרבי נחמן – אז רבים חשבו שאני ברסלבר. נראה שהם ראו לפניי דברים שאני לא ראיתי. עדיין לא. בכל אופן, ממש לא התאים לי לנסוע, בעיקר לא בראש השנה. אז בסוף נסעתי דווקא בחודש אדר. החברים שלי שכנעו אותי. חברים טובים, אנשים מקסימים. לא יכולתי לסרב.

האוויר חדש, הלב נפתח

היתה השתלשלות אירועים משונה שבסופה החלטתי לנסוע, אבל אני זוכר שזאת היתה הפעם הראשונה שלפחות לא הייתי אנטי. זאת אומרת, אם הייתי נוסע לפני זה, הייתי בטח כל הזמן מנסה להוכיח לעצמי כמה זה לא זה. בסוף נסעתי, עם הסכמה פנימית לפחות לראות מה זה. ושמחתי שזה לא בראש השנה כי ככה אני לא אתלהב מהחגיגות וההמונים.

זה התחיל כשהאוטובוסים הגיעו לאזור מתחם הקבר, "הציון הקדוש". הרגשתי טוּב באוויר והטוּב הזה ליווה אותי לאורך כל אותה הנסיעה. זה היה כמו להיות כל הזמן בתוך שדה אנרגטי של מתיקות שלא תיאמן. בבוקר נערכה תפילת שחרית מוקדמת, בזמן הנץ החמה, ובאמצע הלמה בי מילה בחוזקה. זאת היתה המילה "רחמים". אני לא יכול להסביר את זה במילים, אבל היא מילאה את התודעה שלי.

זה היה יום חמישי, יום שאומרים בו תחנון ארוך בהמשך התפילה, ואותה מילה, על הטיותיה השונות, חזרה שוב ושוב. רחמים, רחום, תרחם על עם ישראל, ועוד כהנה. כאן עליי לציין, במאמר מוסגר, שבדרך כלל אני לא אוהב את התחנון של ימי שני וחמישי. אני פשוט לא מתחבר לזה. אבל באותה הפעם לא רציתי שזה ייגמר. בכל פעם הרחמים הלמו על סוגרי לבי, והציפו אותי בגעגוע לטוב האינסופי.

הסתובבתי ליד הציון, פתיתי שלג בודדים ירדו באיטיות. כמעט לא היו אנשים במקום. הכול נראה כמו תפאורה של תיאטרון. הרגשתי כאילו הזמן עומד מלכת, מחכה לי.

להמשך המאמר: זה התחיל בגואה: רן ובר חותם את המסע – חלק 2